סינון
״אז מה״ הוא אמר ״זה הקטע שלכם? אחד מזיין ואחד מסתכל?״
הבטתי בו מלמעלה במבט הכי קר שלי. זה שגורם אפילו לבעלי ואדוני לשקול שוב את מה שהוא אמר. בפעמיים בערך שהעזתי להפעיל אותו עליו, זאת אומרת.
״לא אמרתי לך לשתוק?״ שאלתי בשקט. ומיד הסחתי את דעתו בקצת כאב. בכל זאת, מפגש ראשון.
לוקח לי המון המון זמן ובניית אמון עד שאני משתמש בגאג על מישהו. שריטה שלי. גם לדומים מותר שיהיו להם שריטות.
אפילו סתימת פה בעזרת חלקי גוף שונים ומשונים זה לא משהו שאני עושה במפגש ראשון. או עשירי.
אני יכול לספור על כף יד אחת את כמות הפעמים שבעלי ואדוני חסם לי את הפה ליותר מרגע, עם כף היד. עם הזין שלו זה משהו אחר. נדרשת רמת האמון והכרות עצומה בעיני בכדי לפענח את ההבדל בסימנים הלא-מילוליים בין ״כן כן תכאיב לי עוד אני אוהב את זה״ לבין ״הצילו רוצחים אותי״.
אבל החרא הקטן פשוט לא סתם את הפה.
אולי הוא ניסה לבדוק את הגבולות שלי. להתחצף כדי שאעניש אותו. אבל הוא שאל שאלות שכבר ענינו עליהן על כוס קפה. לפחות, עד כמה שאנחנו מוכנים להכניס זר לתוך האינטימיות שבינינו.
אבל הבהרנו את הגבולות שלנו. את מה שאנחנו מוכנים לתת. כמה שאנחנו מוכנים להתגמש, ובמה לא.
הוא לא צריך לדעת למה אני לעולם לא אתפשט. למה לא יהיה בינינו מגע לידו, מעבר לנשיקה או ליטוף מעל הבגדים.
עם כל הכבוד, יש לנו חברים טובים ששכבו עם שנינו לא מעט פעמים, ולא חצינו את הגבול הזה איתם.
״אז מה, כבר לא עומד לו אז הוא מביא לך בחורים צעירים?״ רמז הטמבל הכפות על אהובי, כסוף שיער ולבוש כמו תמיד בחליפה יקרה, שישב על הכורסה בצד והביט בנו.
דום צריך לשלוט בעצמו. אני יודע. אבל באותו רגע הייתי צריך לעצור ולנשום עמוק כדי לא לגרום לו לנזקים גופניים בלתי הפיכים. צעדתי צעד אחורה ונשמתי עמוק, בונה על זה שהוא לא יכול לראות אותי מהזוית הזו.
אהובי קם וניגש אלי. הצמיד את ראשו לצוארי ונשם עמוק. כל כך הרבה יותר אינטימי מנשיקה. עצמתי את עיני לשניה וספגתי את הרוגע שלו. את הכח שלו.
התישבתי במקומו על הכורסה. יכולתי לראות את עצמי משתקף בזוית המראה הגדולה. בריון בג׳ינס ועור שחור. ראש מגולח, קעקועים מבצבצים מצוארון החולצה, מקצות השרוולים. והמבט הקפוא, המת, שתמיד יש לי במפגשים האלו.
אהובי הקיף את האדיוט הכפות על המיטה. הביט בו מכל הכיוונים. מהרהר. מדי פעם מחליק אצבע ארוכה על קשר, על סימן הצלפה. האדיוט, יאמר לזכותו, הצטמרר קצת.
״אם לא תסתום את הפה המפגש הזה יגמר״ הוא אמר לבסוף, בקול שהוא שומר ליועצים זוטרים ורפי שכל שמנסים לחלוק על דעתו המקצועית. אני אישית מוצא את הטון הזה מחרמן בטירוף, אבל זה אני.
הוא ממשיך מאיפה שאני הפסקתי. רק אחרת. אני מכאיב, הוא מענה. אני גס, הוא עדין. אני גורם להם לצעוק, הוא גורם להם ליבב.
״אוה״ הוא גנח ״עכשיו אני מבין. צריך לעבור את הבריון כדי להגיע לאמן״
אהובי עצר, נאנח לעצמו, ובשלות תנועות זריזות התיר את הקשירה. ״לך מפה״ אמר בקול שקט ומאופק.
האדיוט בהה בו בתמיהה. אהובי הושיט לו את בגדיו, וחזר אל הכורסה. פיניתי לו את המקום והוא התישב בשלווה, מנגב את ידיו. עמדתי לידו, חצי נשען על גב הכורסה.
״החדר שלנו עד הבוקר״ הוא אמר אחרי שהדלת נטרקה, מוציאה סופית את האדיוט מחיינו. הוא קם וניגש לחדר האמבטיה לרחוץ ידים, וחזר כשהוא מתיר את עניבתו. חייכתי אליו, ההבעה הטבעית הראשונה שעלתה על פני מזה שעות. אני אוהב אותו כל כך.
״אז מה״ הוא אמר ״זה הקטע שלכם? אחד מזיין ואחד מסתכל?״
הבטתי בו מלמעלה במבט הכי קר שלי. זה שגורם אפילו לבעלי ואדוני לשקול שוב את מה שהוא אמר. בפעמיים בערך שהעזתי להפעיל אותו עליו, זאת אומרת.
״לא אמרתי לך לשתוק?״ שאלתי בשקט. ומיד הסחתי את דעתו בקצת כאב. בכל זאת, מפגש ראשון.
לוקח לי המון המון זמן ובניית אמון עד שאני משתמש בגאג על מישהו. שריטה שלי. גם לדומים מותר שיהיו להם שריטות.
אפילו סתימת פה בעזרת חלקי גוף שונים ומשונים זה לא משהו שאני עושה במפגש ראשון. או עשירי.
אני יכול לספור על כף יד אחת את כמות הפעמים שבעלי ואדוני חסם לי את הפה ליותר מרגע, עם כף היד. עם הזין שלו זה משהו אחר. נדרשת רמת האמון והכרות עצומה בעיני בכדי לפענח את ההבדל בסימנים הלא-מילוליים בין ״כן כן תכאיב לי עוד אני אוהב את זה״ לבין ״הצילו רוצחים אותי״.
אבל החרא הקטן פשוט לא סתם את הפה.
אולי הוא ניסה לבדוק את הגבולות שלי. להתחצף כדי שאעניש אותו. אבל הוא שאל שאלות שכבר ענינו עליהן על כוס קפה. לפחות, עד כמה שאנחנו מוכנים להכניס זר לתוך האינטימיות שבינינו.
אבל הבהרנו את הגבולות שלנו. את מה שאנחנו מוכנים לתת. כמה שאנחנו מוכנים להתגמש, ובמה לא.
הוא לא צריך לדעת למה אני לעולם לא אתפשט. למה לא יהיה בינינו מגע לידו, מעבר לנשיקה או ליטוף מעל הבגדים.
עם כל הכבוד, יש לנו חברים טובים ששכבו עם שנינו לא מעט פעמים, ולא חצינו את הגבול הזה איתם.
״אז מה, כבר לא עומד לו אז הוא מביא לך בחורים צעירים?״ רמז הטמבל הכפות על אהובי, כסוף שיער ולבוש כמו תמיד בחליפה יקרה, שישב על הכורסה בצד והביט בנו.
דום צריך לשלוט בעצמו. אני יודע. אבל באותו רגע הייתי צריך לעצור ולנשום עמוק כדי לא לגרום לו לנזקים גופניים בלתי הפיכים. צעדתי צעד אחורה ונשמתי עמוק, בונה על זה שהוא לא יכול לראות אותי מהזוית הזו.
אהובי קם וניגש אלי. הצמיד את ראשו לצוארי ונשם עמוק. כל כך הרבה יותר אינטימי מנשיקה. עצמתי את עיני לשניה וספגתי את הרוגע שלו. את הכח שלו.
התישבתי במקומו על הכורסה. יכולתי לראות את עצמי משתקף בזוית המראה הגדולה. בריון בג׳ינס ועור שחור. ראש מגולח, קעקועים מבצבצים מצוארון החולצה, מקצות השרוולים. והמבט הקפוא, המת, שתמיד יש לי במפגשים האלו.
אהובי הקיף את האדיוט הכפות על המיטה. הביט בו מכל הכיוונים. מהרהר. מדי פעם מחליק אצבע ארוכה על קשר, על סימן הצלפה. האדיוט, יאמר לזכותו, הצטמרר קצת.
״אם לא תסתום את הפה המפגש הזה יגמר״ הוא אמר לבסוף, בקול שהוא שומר ליועצים זוטרים ורפי שכל שמנסים לחלוק על דעתו המקצועית. אני אישית מוצא את הטון הזה מחרמן בטירוף, אבל זה אני.
הוא ממשיך מאיפה שאני הפסקתי. רק אחרת. אני מכאיב, הוא מענה. אני גס, הוא עדין. אני גורם להם לצעוק, הוא גורם להם ליבב.
״אוה״ הוא גנח ״עכשיו אני מבין. צריך לעבור את הבריון כדי להגיע לאמן״
אהובי עצר, נאנח לעצמו, ובשלות תנועות זריזות התיר את הקשירה. ״לך מפה״ אמר בקול שקט ומאופק.
האדיוט בהה בו בתמיהה. אהובי הושיט לו את בגדיו, וחזר אל הכורסה. פיניתי לו את המקום והוא התישב בשלווה, מנגב את ידיו. עמדתי לידו, חצי נשען על גב הכורסה.
״החדר שלנו עד הבוקר״ הוא אמר אחרי שהדלת נטרקה, מוציאה סופית את האדיוט מחיינו. הוא קם וניגש לחדר האמבטיה לרחוץ ידים, וחזר כשהוא מתיר את עניבתו. חייכתי אליו, ההבעה הטבעית הראשונה שעלתה על פני מזה שעות. אני אוהב אותו כל כך.
