אצלנו זה היה ככה...
עומרי היה (ועדיין) ילד מקסים. כל הזמן אמרו לי שזה לא יכול להיות ילד אמיתי: מאז שנולד לא קם בלילה, ילד טוב שעושה מה שמבקשים ממנו בלי שצריך לבקש פעמיים. פתאום, בערך בגיל שנתיים וחצי, התחילו התנהגויות אובססיביות חריגות. בהתחלה צחקנו על ה"יקה פוץ" שנולד לנו. עד שהבנו איפשהו שזאת התנהגות חריגה, אבל לא קישרנו את זה לכלום. זה לא התמקד בדבר אחד אלא עבר מדבר לדבר: אסור לזרוק אוכל, אסור להוציא מים מהאמבטיה, אסור לדברים להשבר, אסור לדפים להתקמט, אסור להזיז דברים, אסור לפתוח את הנייר של הארטיק, אסור שהארטיק יטפטף ועוד ועוד. וכל דבר כזה היה נגמר בבכי היסטרי של שעות. ובקיצור - האובססיות התחילו למרר לו ולנו את החיים. היתה תקופה מאוד קשה. ואז, בערך בגיל שלוש וחצי, התחילו הטיקים. זה התחיל ממצמוצים, עבר לעוויתות באף, משם לפה, שילוב של שלושתם, אח"כ מצמוצים בשפתיים, יריקות, נביחות, נקישות בלשון, נקישות בשיניים ועוד ועוד. עכשיו זה העוויות עם הפה וניעור הראש מצד לצד. הוא גם לא הרשה לגעת בו (חיבוקים נשיקות) למרות שעכשיו המצב משתפר ביותר. במקביל התחילו גם התפרצויות זעם שכמובן לא הקלו עם הענין. בקיצור - ראינו שלמרות שעדיין נשאר ילד יפה, מקסים ורגיש ביותר - הוא פשוט השתנה לנו ב-180 מעלות. התחלתי לחשוד שזו תסמונת טוראט, והתחלתי לקרוא באינטרנט על התסמנות. פרופ' שופר הפנה אותי לשרון צימרמן, הלכנו לאיבחון (בגיל 5) - והשאר הסטוריה.