סימן שאלה.
שירה שואלת: אולי תבואי. כאילו סימן שאלה, אבל לא ממש. יותר קביעה נחרצת. אין 'אולי' אמיתי ומתלבט בינינו, יש 'אולי' רטורי בלבד. 'אולי' חד סיטרי. סימן שאלה אצלי וסימני קריאה אצלה. וכמה דקות אחר כך אני כבר אורזת תקוות בדמות מברשת שיניים – לא העזתי להשאיר אצלה אף מברשת שלי - ובגדים להחלפה. על האופניים בשביל המוכר אליה, תקוות ארוזות ואוויר שכבר לא עומד וגם לא מאוד חם. כואב לי קצת ברגליים בהתחלה אבל ישר זה עובר. צריך להתרגל לכאב וככה הוא פוחת. השרירים כבר מתרגלים לכאב הקבוע, ומדלגים על השדרים למוח: כואב לנו. סובלים בשקט. לא מתלוננים. קצת עלייה ואז מישור ובאמצע המדרגה שגבוהה מידי בשביל לעלות תוך כדי נסיעה באופניים הקטנות וצריך לרדת מהן כדי לעלות עליה, ואז להמשיך וזה שוב קצת קשה כי זאת שוב עלייה ומצד ימין ושמאל נתיבי איילון ונחל עכור, אנשים נוסעים מהבית וחוזרים הביתה. חוצים את דרך נמיר לפנקס, השופרסל משמאל, אבן גבירול, משרד כרטיסים. לעצור, להתקשר. מילת קוד- אני בקסטל. אני שואלת: את צריכה משהו מהפיצוציה. סימן שאלה. שירה אומרת: לא, כלום. סיגריות, תביאי סיגריות. לא, בעצם רק אם את צריכה, אני חייבת להפסיק. שירה נשואה באושר. בעלה הוא איש גבוה ובהיר עם הליכה מוצקה – לפעמים הכמעט דמיון הזה ביני ובינו מבהיל אותי. בתמונות שלו בבית יש לו ולי את אותם העיניים וגם האף דומה. בעלה של שירה – אריה, גם האותיות של השם שלנו כמעט חופפות, רק שאצלו יש תוספת של אות. כנראה תוספת של עוד כמה דברים, אם שירה אמרה לו כן. הוא טס הרבה לחו"ל. וגם עובד הרבה. היי טק. שעות ארוכות. כשהוא בעבודה שירה מציעה: אולי לא תלכי היום ללימודים. כשהוא בחו"ל היא שואלת: אולי תבואי. לפעמים אני תוהה אם בחירת המילים שלה מכוונת. שמאלה -לעבור מהכביש למדרכה כי הרמזור פה מתחלף יותר מהר – לחזור לכביש. ימינה באבן גבירול ולנורדאו ושוב ימינה וזה הבית השני. כפתור שלישי מלמעלה, זה לא השם שלה עליו, פשוט תלחצי-מה את דואגת-נראה לך שאני אתן אותך ככה למישהו אחר-תעלי אני מחכה-מקווה שהבאת משהו טעים. אני לוחצת על הכפתור – לחיצה קצרה, שירה שונאת כשאני לוחצת לחיצות ארוכות – ונשענת על דלת הכניסה, כדי ליפול לתוך הבניין שלה ברגע שתלחץ על הכפתור. שלא אפספס אותה בטעות ואצטרך ללחוץ שוב ולקלקל הכל. אני תמיד מקלקלת הכל. את הדלת כניסה לדירה שלה שירה משאירה קצת פתוחה, שלא תצטרך לעמוד ולחכות לצלצול שלי או שלא תצטרך לקום פעמיים, אחת לאינטרקום ואחת לדלת. אני נכנסת והיא באמצע משהו. תמיד באמצע משהו – טלוויזיה או מחשב או עבודה או רפרט או מאמר שהיא ממש חייבת לסיים עוד שנייה-תכיני לנו תה, טוב-את יכולה להיכנס למקלחת קחי את המגבת הכחולה-תשאירי לי סיגריה. אני לא ממש מזיעה כי כבר ערב ונעים, אבל נכנסת להתקלח בכל זאת, שהכל יהיה מושלם בשבילה, למרות שאף פעם זה לא יהיה. אני מעדיפה ככה, אף פעם לא מושלם. נוח לי בתוך אי המושלמות הקטן שאני מטפחת. התחושה הזאת שאם הייתי עושה עוד משהו אחד קטן אז הכל היה נהיה מושלם וכמו שצריך. זה לא יהיה. אחרי המקלחת – חסדים קטנים. היא נכנסת בדיוק כשאני סוגרת את זרם המים. פותחת את המגבת לעומתי בתנועה מחבקת. אני מרימה ידיים, כמו ישו, והיא כורכת את המגבת סביבי, מנגבת את הגב והבטן. אני עוד עומדת כמו צלוב מעונה, אסור לי לזוז, לא לקלקל את הרגע גם במחיר של היגמרות הרגע מוקדם מהצפוי. הרהרתי בזה בנסיעה חזרה. כמו חוק המקסמין של רולס. התוצאה הגרועה ביותר של האופציה הנבחרת צריכה להיות הגרועה פחות מבין התוצאות הגרועות של האופציות האחרות. אז אני לא זזה, זאת התוצאה הגרועה פחות. יש סיכוי, קלוש, כנראה, שאם אזוז אולי יקרו דברים טובים – אולי היא תנשק אותי ככה כמו שאני, מטפטפת מים מהשיער והזרועות והרגליים, ותוריד את המגבת ותנשק לי את השדיים ותלקק את הבטן, ותכניס יד בין הרגליים שלי כדי שאפסק אותן קצת, ואז תשלח לשון יבשה לתוך הכוס הרטוב שלי ואני אבחש עם האצבעות הרטובות שלי בשיער היבש שלה – אבל התוצאה הגרועה ביותר של התזוזה יהיה מבט של חוסר שביעות רצון ונשיקה קטנה ולכי תתייבשי ותתלבשי אני במרפסת מעשנת. כאילו סימן שאלה בסוף, אבל ברור שהיא קובעת ולא שואלת. הכאילו סימן שאלה הזה הוא עוד חסד קטן שהיא מרעיפה עליי. שואלת-לא שואלת לדעתי. דעתי היא ממילא שהיא תעשה מה שהיא רוצה, היא יודעת הכי טוב. חוק המקסמין מצווה עליי להישאר צלובה במקום, ואני רק עוצמת עיניים ונותנת לה לנגב אותי טוב טוב. קודם את השדיים והבטן ואחר כך את הרגליים – לפעמים נדמה לי שהיא בכוונה מתחילה עם הרגליים, כדי שאני אתאמץ בעמידה עם הידיים הרטובות עוד קצת, כי ברור שאני לא אוריד את הידיים הרטובות, שלא ארטיב את מה שהיא כבר ייבשה. שלא אקלקל הכל. אחר כך היא ממשיכה לקרסוליים ועוברת עם הקצה של המגבת בין הרגליים שלי, ושוב לבטן ולידיים שכבר קצת כואבות לי, משחררת אותן. אחר כך הכתפיים והשיער, ואז היא עוטפת אותי, כמו שעטפו אותי כשסוף סוף הסכמתי לצאת מהבריכה אחרי שעות ארוכות, והשמש הלוהטת התחלפה כבר בשקיעה כמעט קרירה, ואימא חיכתה לי בחוץ עם מגבת גדולה, עוטפת את הגוף הרועד והרטוב שלי, ואומרת לי שכבר נורא מאוחר ועומר המציל חייב כבר לסגור את הבריכה ואנחנו צריכות ללכת לחדר האוכל כי אבא בטח כבר סיים את העבודה בשדה ומחכה לנו. אני מתכווצת כמה שאפשר לתוך המגבת הכחולה שלה, מקווה להרגיש שוב קטנה ומוגנת ומצפה לראות מה אבא הביא מהשדה, אולי גבעול חיטה – תראי כמה הוא גבוה עוד מעט נקצור אותם - או תרמיל ישן של כדור-את רואה, זה של 9 מילימטר וזה של אמ16 - או קליפה של שבלול צבעוני – תראי איזה יופי.
שירה שואלת: אולי תבואי. כאילו סימן שאלה, אבל לא ממש. יותר קביעה נחרצת. אין 'אולי' אמיתי ומתלבט בינינו, יש 'אולי' רטורי בלבד. 'אולי' חד סיטרי. סימן שאלה אצלי וסימני קריאה אצלה. וכמה דקות אחר כך אני כבר אורזת תקוות בדמות מברשת שיניים – לא העזתי להשאיר אצלה אף מברשת שלי - ובגדים להחלפה. על האופניים בשביל המוכר אליה, תקוות ארוזות ואוויר שכבר לא עומד וגם לא מאוד חם. כואב לי קצת ברגליים בהתחלה אבל ישר זה עובר. צריך להתרגל לכאב וככה הוא פוחת. השרירים כבר מתרגלים לכאב הקבוע, ומדלגים על השדרים למוח: כואב לנו. סובלים בשקט. לא מתלוננים. קצת עלייה ואז מישור ובאמצע המדרגה שגבוהה מידי בשביל לעלות תוך כדי נסיעה באופניים הקטנות וצריך לרדת מהן כדי לעלות עליה, ואז להמשיך וזה שוב קצת קשה כי זאת שוב עלייה ומצד ימין ושמאל נתיבי איילון ונחל עכור, אנשים נוסעים מהבית וחוזרים הביתה. חוצים את דרך נמיר לפנקס, השופרסל משמאל, אבן גבירול, משרד כרטיסים. לעצור, להתקשר. מילת קוד- אני בקסטל. אני שואלת: את צריכה משהו מהפיצוציה. סימן שאלה. שירה אומרת: לא, כלום. סיגריות, תביאי סיגריות. לא, בעצם רק אם את צריכה, אני חייבת להפסיק. שירה נשואה באושר. בעלה הוא איש גבוה ובהיר עם הליכה מוצקה – לפעמים הכמעט דמיון הזה ביני ובינו מבהיל אותי. בתמונות שלו בבית יש לו ולי את אותם העיניים וגם האף דומה. בעלה של שירה – אריה, גם האותיות של השם שלנו כמעט חופפות, רק שאצלו יש תוספת של אות. כנראה תוספת של עוד כמה דברים, אם שירה אמרה לו כן. הוא טס הרבה לחו"ל. וגם עובד הרבה. היי טק. שעות ארוכות. כשהוא בעבודה שירה מציעה: אולי לא תלכי היום ללימודים. כשהוא בחו"ל היא שואלת: אולי תבואי. לפעמים אני תוהה אם בחירת המילים שלה מכוונת. שמאלה -לעבור מהכביש למדרכה כי הרמזור פה מתחלף יותר מהר – לחזור לכביש. ימינה באבן גבירול ולנורדאו ושוב ימינה וזה הבית השני. כפתור שלישי מלמעלה, זה לא השם שלה עליו, פשוט תלחצי-מה את דואגת-נראה לך שאני אתן אותך ככה למישהו אחר-תעלי אני מחכה-מקווה שהבאת משהו טעים. אני לוחצת על הכפתור – לחיצה קצרה, שירה שונאת כשאני לוחצת לחיצות ארוכות – ונשענת על דלת הכניסה, כדי ליפול לתוך הבניין שלה ברגע שתלחץ על הכפתור. שלא אפספס אותה בטעות ואצטרך ללחוץ שוב ולקלקל הכל. אני תמיד מקלקלת הכל. את הדלת כניסה לדירה שלה שירה משאירה קצת פתוחה, שלא תצטרך לעמוד ולחכות לצלצול שלי או שלא תצטרך לקום פעמיים, אחת לאינטרקום ואחת לדלת. אני נכנסת והיא באמצע משהו. תמיד באמצע משהו – טלוויזיה או מחשב או עבודה או רפרט או מאמר שהיא ממש חייבת לסיים עוד שנייה-תכיני לנו תה, טוב-את יכולה להיכנס למקלחת קחי את המגבת הכחולה-תשאירי לי סיגריה. אני לא ממש מזיעה כי כבר ערב ונעים, אבל נכנסת להתקלח בכל זאת, שהכל יהיה מושלם בשבילה, למרות שאף פעם זה לא יהיה. אני מעדיפה ככה, אף פעם לא מושלם. נוח לי בתוך אי המושלמות הקטן שאני מטפחת. התחושה הזאת שאם הייתי עושה עוד משהו אחד קטן אז הכל היה נהיה מושלם וכמו שצריך. זה לא יהיה. אחרי המקלחת – חסדים קטנים. היא נכנסת בדיוק כשאני סוגרת את זרם המים. פותחת את המגבת לעומתי בתנועה מחבקת. אני מרימה ידיים, כמו ישו, והיא כורכת את המגבת סביבי, מנגבת את הגב והבטן. אני עוד עומדת כמו צלוב מעונה, אסור לי לזוז, לא לקלקל את הרגע גם במחיר של היגמרות הרגע מוקדם מהצפוי. הרהרתי בזה בנסיעה חזרה. כמו חוק המקסמין של רולס. התוצאה הגרועה ביותר של האופציה הנבחרת צריכה להיות הגרועה פחות מבין התוצאות הגרועות של האופציות האחרות. אז אני לא זזה, זאת התוצאה הגרועה פחות. יש סיכוי, קלוש, כנראה, שאם אזוז אולי יקרו דברים טובים – אולי היא תנשק אותי ככה כמו שאני, מטפטפת מים מהשיער והזרועות והרגליים, ותוריד את המגבת ותנשק לי את השדיים ותלקק את הבטן, ותכניס יד בין הרגליים שלי כדי שאפסק אותן קצת, ואז תשלח לשון יבשה לתוך הכוס הרטוב שלי ואני אבחש עם האצבעות הרטובות שלי בשיער היבש שלה – אבל התוצאה הגרועה ביותר של התזוזה יהיה מבט של חוסר שביעות רצון ונשיקה קטנה ולכי תתייבשי ותתלבשי אני במרפסת מעשנת. כאילו סימן שאלה בסוף, אבל ברור שהיא קובעת ולא שואלת. הכאילו סימן שאלה הזה הוא עוד חסד קטן שהיא מרעיפה עליי. שואלת-לא שואלת לדעתי. דעתי היא ממילא שהיא תעשה מה שהיא רוצה, היא יודעת הכי טוב. חוק המקסמין מצווה עליי להישאר צלובה במקום, ואני רק עוצמת עיניים ונותנת לה לנגב אותי טוב טוב. קודם את השדיים והבטן ואחר כך את הרגליים – לפעמים נדמה לי שהיא בכוונה מתחילה עם הרגליים, כדי שאני אתאמץ בעמידה עם הידיים הרטובות עוד קצת, כי ברור שאני לא אוריד את הידיים הרטובות, שלא ארטיב את מה שהיא כבר ייבשה. שלא אקלקל הכל. אחר כך היא ממשיכה לקרסוליים ועוברת עם הקצה של המגבת בין הרגליים שלי, ושוב לבטן ולידיים שכבר קצת כואבות לי, משחררת אותן. אחר כך הכתפיים והשיער, ואז היא עוטפת אותי, כמו שעטפו אותי כשסוף סוף הסכמתי לצאת מהבריכה אחרי שעות ארוכות, והשמש הלוהטת התחלפה כבר בשקיעה כמעט קרירה, ואימא חיכתה לי בחוץ עם מגבת גדולה, עוטפת את הגוף הרועד והרטוב שלי, ואומרת לי שכבר נורא מאוחר ועומר המציל חייב כבר לסגור את הבריכה ואנחנו צריכות ללכת לחדר האוכל כי אבא בטח כבר סיים את העבודה בשדה ומחכה לנו. אני מתכווצת כמה שאפשר לתוך המגבת הכחולה שלה, מקווה להרגיש שוב קטנה ומוגנת ומצפה לראות מה אבא הביא מהשדה, אולי גבעול חיטה – תראי כמה הוא גבוה עוד מעט נקצור אותם - או תרמיל ישן של כדור-את רואה, זה של 9 מילימטר וזה של אמ16 - או קליפה של שבלול צבעוני – תראי איזה יופי.
