סיכומפגשון
המפגש התחיל בחצי שעה מבורכת של שקט בה שירה ארחה למופת אותי ואת בנזוגי... כמובן שהגענו מוקדם כי הרי הוא נהג - והוא אף פעם לא מאחר. שתינו לנו תה/קפה/מים והתענגנו על הנוף שנשקף המגינה של שירה. חצי שעה מאוחר יותר, בקול תרועה רמה, חבושות במסיכות של חתולים כתומים (אל תשאלו אותי, לא הבנתי) פרצו אל תוך החדר שלושת הגרציות מוזי-שלי-עידן. אינמלגיד - זו היתה כניסה מרשימה ומתואמת הייטב. מיד קלטנו שאנו עדים לניסיון לשיר איזה שיר או אופרטה מופרעת שהיתה מובנת רק להן וכנראה גם קצת לשירה שנראתה נבוכה בעליל. גם אם רצינו להבין מה הן שרות, היה קשה מבעד לצחוקים של עידן. מוזי טרחה לסבר את אזני,] ככה בשקט, בצד, שרק עכשיו באוטו, בדרך, לימדו אותה את ה"שיר"... כדי שלא אחשוד חלילה שהזיופים על אחריותה. יצאנו לגינה, כל אחד מצא לו מה לשתות ואני התלבשתי על איזה לימונצ'לו שתוך חמש דקות התיישב לי על הכתפיים ועל שרירי הצחוק. שלי התחילה להכין את הקרקע לכך שאולי לא נראה סרט כי אולי העותק לא משו ואולי הוידיאו לא יעבוד ואולי... לא משנה. אין גזר מעוצב, אני מתעקשת על סרט. בינתיים סביב השולחן בגינה אנחנו מקבלים פרומו של הסרט ועוד כמה מערכונים כבונוס. מוזי מתגלה כנכס לאומי ואני מתחילה לחשוב שבכלל לא נורא אם לא נראה את הסרט - כל עוד מוזי בשטח יש תמורה לאגרה. בשלב מסויים הגיע שוש שלמרות שחייך את חיוכו העדין, ראינו את התקיפות והנחישות, והיה ברור לנו שאי אפשר יהיה להתחמק מלראות סרט הפעם. זזנו לסלון, כל אחד תפס מקום ו-יאללה... מסך כחול. נאדה. לחיצות היסטריות על כל הכפתורים בשלט עשו את שלהם והדיונות של גבעת חלפון מילאו את המסך. מה שהתחיל כסדרת חינוך לאלו שלא מכירים את הסרט: עידן שירה ואנוכי - הפך לחוויה אנטרופולוגית בצפייה בסרט פולחן. הילידים - או יותר נכון הילידות שלי ומוזי, באופן סיסטמטי צחקו לפני שהבדיחה נאמרה, ועוד הספיקו לדקלם עבורנו ה'לא ילידים' את שורת המחץ... שתי שניות לפני ששמענו אותה בסרט... ואחר כך שמענו את שורת המחץ שוב, הפעם בגוף הסרט. עידן חייכה פה ושם והתעקשה עד הסוף שמדובר בסרט לאגף הגריאטרי. שירה נרדמה אבל לזכותה אומר שהיא הצליחה לעשות זאת בעינים פקוחות ובהבעה מתעניינת. שוש, כך הסתבר, הכיר את הסרט בחלקים רק שהם לא היו מחוברים לו ברצף. כל הזמן הוא שאל שאלות בנוסח: "ומה עם ההוא שהלך בחולות? היה כבר?". שלי לא וויתרה על הסברים בגוף הסרט והפנתה את תשומת ליבנו לשורות מחץ ממשמשות ובאות כדי שלא נפספס. אני, תחת השפעת הלימונצ'לו, מצאתי דמיון רב בין סרג'יו לבין דוד אחד מהצד הרומני של בנזוגי (שישב שם ואישר את הדמיון)... אבל בעיקר צחקתי ממוזי שישבה קרוב וידעה את כל הסרט בעל פה. לא יודעת מה איתכם, אני נִיֵנִיֵתי.
המפגש התחיל בחצי שעה מבורכת של שקט בה שירה ארחה למופת אותי ואת בנזוגי... כמובן שהגענו מוקדם כי הרי הוא נהג - והוא אף פעם לא מאחר. שתינו לנו תה/קפה/מים והתענגנו על הנוף שנשקף המגינה של שירה. חצי שעה מאוחר יותר, בקול תרועה רמה, חבושות במסיכות של חתולים כתומים (אל תשאלו אותי, לא הבנתי) פרצו אל תוך החדר שלושת הגרציות מוזי-שלי-עידן. אינמלגיד - זו היתה כניסה מרשימה ומתואמת הייטב. מיד קלטנו שאנו עדים לניסיון לשיר איזה שיר או אופרטה מופרעת שהיתה מובנת רק להן וכנראה גם קצת לשירה שנראתה נבוכה בעליל. גם אם רצינו להבין מה הן שרות, היה קשה מבעד לצחוקים של עידן. מוזי טרחה לסבר את אזני,] ככה בשקט, בצד, שרק עכשיו באוטו, בדרך, לימדו אותה את ה"שיר"... כדי שלא אחשוד חלילה שהזיופים על אחריותה. יצאנו לגינה, כל אחד מצא לו מה לשתות ואני התלבשתי על איזה לימונצ'לו שתוך חמש דקות התיישב לי על הכתפיים ועל שרירי הצחוק. שלי התחילה להכין את הקרקע לכך שאולי לא נראה סרט כי אולי העותק לא משו ואולי הוידיאו לא יעבוד ואולי... לא משנה. אין גזר מעוצב, אני מתעקשת על סרט. בינתיים סביב השולחן בגינה אנחנו מקבלים פרומו של הסרט ועוד כמה מערכונים כבונוס. מוזי מתגלה כנכס לאומי ואני מתחילה לחשוב שבכלל לא נורא אם לא נראה את הסרט - כל עוד מוזי בשטח יש תמורה לאגרה. בשלב מסויים הגיע שוש שלמרות שחייך את חיוכו העדין, ראינו את התקיפות והנחישות, והיה ברור לנו שאי אפשר יהיה להתחמק מלראות סרט הפעם. זזנו לסלון, כל אחד תפס מקום ו-יאללה... מסך כחול. נאדה. לחיצות היסטריות על כל הכפתורים בשלט עשו את שלהם והדיונות של גבעת חלפון מילאו את המסך. מה שהתחיל כסדרת חינוך לאלו שלא מכירים את הסרט: עידן שירה ואנוכי - הפך לחוויה אנטרופולוגית בצפייה בסרט פולחן. הילידים - או יותר נכון הילידות שלי ומוזי, באופן סיסטמטי צחקו לפני שהבדיחה נאמרה, ועוד הספיקו לדקלם עבורנו ה'לא ילידים' את שורת המחץ... שתי שניות לפני ששמענו אותה בסרט... ואחר כך שמענו את שורת המחץ שוב, הפעם בגוף הסרט. עידן חייכה פה ושם והתעקשה עד הסוף שמדובר בסרט לאגף הגריאטרי. שירה נרדמה אבל לזכותה אומר שהיא הצליחה לעשות זאת בעינים פקוחות ובהבעה מתעניינת. שוש, כך הסתבר, הכיר את הסרט בחלקים רק שהם לא היו מחוברים לו ברצף. כל הזמן הוא שאל שאלות בנוסח: "ומה עם ההוא שהלך בחולות? היה כבר?". שלי לא וויתרה על הסברים בגוף הסרט והפנתה את תשומת ליבנו לשורות מחץ ממשמשות ובאות כדי שלא נפספס. אני, תחת השפעת הלימונצ'לו, מצאתי דמיון רב בין סרג'יו לבין דוד אחד מהצד הרומני של בנזוגי (שישב שם ואישר את הדמיון)... אבל בעיקר צחקתי ממוזי שישבה קרוב וידעה את כל הסרט בעל פה. לא יודעת מה איתכם, אני נִיֵנִיֵתי.
