סיכום...
סתם, סתם, נו, לא סיכמתי כלום. הייתה לנו עכשיו בקיבוץ הרצאה של יהודית קציר, אתה הוזמנה גם השחקנית דניאלה מיכאל שביצעה כמה קטעים מ"שלאף שטונדה" (הסיפור עצמו נפלא, אבל מעולם לא גילֵיתי איך הוא מתכלה). נורא שמחתי למצוא שם, בהתחלה, את אחת מחברותיי לשכבה בקיבוץ ולהיווכח שלא אהיה היחידה שאזכה לנעיצות מבטים תמהות הישר מהעדשות העבות של משקפי הפולנים המלבינים (לא משנה שהיא שם רק מפני שסבתהּ היא אחת מפולניות-התרבות המובחרות, אשר אירגנה את הערב וערכה לנכדתה שטיפת מוח במשך שבועיים). הייתה הרצאה נורא מעניינת, שאמנם לא סיכמתי, אבל הנה כמה נקודות: (אה! שכחתי!
גרי! נחש מי שר!) *יהודית מספרת איך מזהים חיפאים ברחבי הארץ: אם יש אור אדום ברמזור ובכל זאת יש מישהו שלא עובר (למרות שאין אף מכונית באופק), הוא חיפאי. היא גם סיפרה שפעם ניסתה לחצות באדום בחיפה, וזכתה למבטים שאומרים: "פושעת!" * סיפור משעשע במיוחד: במהדורה הראשונה בא יצא הסיפור "שלאף שטונדה", הופיעה גברת בשם בלומה בלאו שעבדה בדואר שתוארה כחוטפת ילדים זקנה או משהו דומה. אכן הייתה אישה שעבדה בדואר בשם בלומה בלאו, והדמות אכן נבנתה על-פיה, רק מה? יהודית קציר לא חשבה שראוי לשנות את השם וגם לא תיארה לעצמה שכ"כ הרבה אנשים יקרוא את הסיפור.. ובכלל.. היא לא חשבה שאותה בלומה בלאו קוראת עברית. אחרי שהספר יצא, הגיעה להוצאת הספרים שיחת טלפון מהבן של אותה בלומה בלאו שטען כי אמו מאוד נעלבה מתיאורה כסופרת ילדים ואף איים בתביעה משפטית. בסופו של דבר הוחלט שבמהדורה הבאה השם ישונה. אחרי כמה שנים יהודית הרצתה באיזה מקום, ובסוף ההרצאה ניגש אליה אותו בן של בלומה בלאו והזדהה. קציר שאלה אותו למה, בעצם, הם עשו מזה עניין גדול, הרי הכל מתואר דרך עיניים של ילדים ובהומור... ובכלל, אף אחד לא חושב שהיא באמת חוטפת ילדים... הבן של בלאו ענה לה שזה לא מדויק, כי כשהוא היה ילד קטן, הם גרו בארגנטינה ואמא שלו חטפה אותו מאבא שלו ועלתה אתו לארץ... *בילדותה היא התחילה לכתוב שירים. בכיתה י"ב היא נתנה למורה שלה לספרות, אותו היא מאוד העריכה, כמה מהשירים שלה. המורה קרא, נתן לה הערות על כל שיר, ולבסוף הוסיף שהוא חושב שכדאי שהיא תתחיל לכתוב פרוזה. *לפני כמה שנים התקשרה אליה תלמידה בכיתה י"א או י"ב שאמרה לה שבמקום בחינת בגרות היא עושה עבודה בספרות על הסיפור "שלאף שטונדה", וביקשה לשאול אותה כמה שאלות. היא שאלה אותה למה לסיפור קוראים ככה, למרות שהמאכל הזה מופיע בו נורא מעט... קציר שאלה את התלמידה למה היא חושבת ש"שלאף שטונדה" זה מאכל, והתלמידה ענתה בתמימות: "המורה אמרה לנו..." *דניאלה מיכאל הציגה לא רע בכלל, רק שבאחד הקטעים, אחרי כמה משפטים, היא פתאום עצרה, פרשה שתי ידיים לצדדים ואמרה: "אני חושבת שדילגתי על קטע..." (מה שגרם לי בהחלט לסמפט אותה. ומסתבר, אגב, שהיא לא דילגה. כנראה.) *כמו כן צר לי לאכזב שקציר חטאה ב"אין את" (פעם אחת) וב"יש את" (פעם אחת). לא נרשמו נפילות גדולות אחרות (פרט לאיזה "וְבְּ..." אבל נו...). *נצפה קיבוצניק אחד ישן. *האופנה הפולנית העכשווית היא מעילים אדומים (או בורדואים...), לא משנה האורך. סתם, שתדעו.
סתם, סתם, נו, לא סיכמתי כלום. הייתה לנו עכשיו בקיבוץ הרצאה של יהודית קציר, אתה הוזמנה גם השחקנית דניאלה מיכאל שביצעה כמה קטעים מ"שלאף שטונדה" (הסיפור עצמו נפלא, אבל מעולם לא גילֵיתי איך הוא מתכלה). נורא שמחתי למצוא שם, בהתחלה, את אחת מחברותיי לשכבה בקיבוץ ולהיווכח שלא אהיה היחידה שאזכה לנעיצות מבטים תמהות הישר מהעדשות העבות של משקפי הפולנים המלבינים (לא משנה שהיא שם רק מפני שסבתהּ היא אחת מפולניות-התרבות המובחרות, אשר אירגנה את הערב וערכה לנכדתה שטיפת מוח במשך שבועיים). הייתה הרצאה נורא מעניינת, שאמנם לא סיכמתי, אבל הנה כמה נקודות: (אה! שכחתי!
