והציון לשבוע שלי: מספיק בקושי
למה מספיק בקושי?
כי זה היה שבוע מחורבן למדיי.
א. מילואים. הייתי אמורה להנות במילואים, או לפחות ככה חשבתי. לפגוש שוב את החברה מהצבא ולהריץ בדיחות. לא נהנתי. נתקעתי שוב בקושי החברתי שלי והקשיים עם הסמול טוק, כאשר הביאו למילואים של התא שלי עוד 2 שאני לא מכירה, והיה לי מאוד קשה כל השיח איתן. גם השיח מול אנשים שאני מכירה או מכירה קצת היה קשה. כל הזמן התחושה שאנשים נרתעים ממך...
לחיוב אציין שיצאתי באופן הכי אגבי שאפשר מהארון הפוליאמורי והביסקסואלי, ואנשים הגיבו לזה כאילו לא סיפרתי שום דבר מיוחד. או משהו...
לעוד נקודה שלילית, אציין שמישהו התחיל אותי באופן קריפי למדיי, כי הייתי המילואימניקית הטבעונית, והצבא לא ידע להתמודד איתי (היה אמור לדעת, אני לא המילואימניקית הטבעונית הראשונה בצהל. ואמרתי חודשיים מראש לכולם). בסוף הביאו לי חומוס, ואיזה חייל החליט להתחיל איתי על ידי זה שניסה להביא לי סנדוויצ'ים מהבית באופן קצת מפחיד אחרי שסרבתי
. היו הרבה חיילות חמודות, אבל לא ממש הלך להתחיל עם אף אחת.
עוד בגזרה הפוליאמורית, הבאלגן שהתחיל בשנה שעברה חזר על עצמו, ומנקודת מבט שיש בה כאלו שיאשימו אותי שאני home wrecker ומניפולטיבית. עכשיו יש 4 אנשים עצובים (כולל אותי) והרבה חרא מעופף. אני מתמודדת הרבה יותר טוב השנה, אבל מצד שני שאר האנשים כנראה פחות...
בגזרת הקושי החברתי, ובכן, התגעגעתי למעבדה, למרות ששם לרוב נורא קשה לי חברתית. אבל לפחות אני תמיד יכולה להיות עסוקה במשהו או להעמיד פנים שאני עסוקה, או ללכת לספרייה אם ממש רע לי.
היו כמה נקודות אור, כמו לגלות שמישהו עדיין אוהב אותי (אחרי שהלב המפגר שלי טרח להתאהב בו לפני חודש), אבל לאור זה שזה פתח בלאגן פוליאמורי שלם, לא ברור כמה זה טוב.
אני מתגעגעת לחברה שלי גם כן, שלא ראיתי אותה כבר כמה שבועות. אולי השבוע אראה אותה, שזה חיובי.
עוד לחיוב: ישנתי אצל הלסבית די הרבה, שזה נהדר. ^_^