סיכום שבועי



רבוטה
חראגיל... לחץ

חתונה
אתמול הייתי בחתונה ליד בית אורן. כמה שהספרית השתדלה לעשות לי פן חזק, כשהגעתי לשם, אחרי איזה שעה הפן כבר התחיל לאבד צורה בגלל הלחות. חברה אמרה לי: "את לא יודעת שאין טעם לעשות פן בחיפה?". אבל בית אורן מרוחק מהים ונמצא במקום גבוה, איך לעזאזל היתה בו כל כך הרבה לחות?
יתכן שזה הגיע מכל העצים והדשא, כי זה היה בגן ולא באולם סגור... באעסה

אבל היה נחמד


ערב שישי אצל אמא
דיברנו על הורות ואהבת הורים לילדים. טענתי שרוב ההורים לא יודעים בכלל לאהוב את הילדים שלהם.
בן הזוג של אמי כל הזמן ביטל כל מה שטענתי לגבי מה שאני עברתי והרגשתי כילדה, ובאיזה שהוא שלב נמאס לי ואמרתי לו: "עם כל הכבוד לאשתך המנוחה, אבל היא לא אהבה את הילדים שלה"

כמובן שהוא נעלב מזה. התנצלתי על המילים הקשות, אבל אמרתי לו ש"זה היה צריך להאמר". אמי מיד התפרצה ואמרה שלא היה צריך להאמר בכלל ואני אמרתי שכן כי רק ככה היה מבין למה אני מתכוונת.

אח"כ אמי טענה (ישבנו לבד לדבר) שזה לא הוגן לדבר ככה על המתים, כי הם לא יכולים להגן על עצמם. ואני טענתי "למה לא? אמא שמשאירה את הילד שלה בחוץ ולא נותנת לו להיכנס הביתה, זה רק מוכיח שהיא לא אוהבת אותו"... וזה רק אומר שהבן זוג שלה נעלב, כנראה, בגלל שזה היה נכון והיה קשה לו להודות בזה.

אני במצב רוח מכשפתי היום
 

Brombit

New member
אני חושבת שרוב ההורים אוהבים את הילדים שלהם.

רק לא כולם, כמו שמקובל לחשוב.

ואי אפשר "לדעת לאהוב"
 
לצערי המציאות דווקא מוכיחה ההיפך

ההורים לא באמת אוהבים את הילדים שלהם. הם "חושבים" שכן, אבל בעצם אין להם מושג מה זה באמת לאהוב ילד. ואותה "אהבה" היא בעצם אהבה עצמית.
הם אוהבים את התפאורה שיצרו לעצמם שיש להם משפחה ילדים. אבל הם בעצם אוהבים את עצמם ולא את הילדים.

בעקרון, רוב ההורים לא יודעים להיות הורים, וזה מוביל לעניין שהם לא יודעים מה זה באמת לאהוב את את הילד שלהם.
וככה הילדים גדלים בבבית שלא באמת אוהב אותם, ואת זה הם מעבירים הלאה לדור הבא.

וכן אפשר "לדעת לאהוב". בעיקרון את אמורה ללמוד את זה בילדות. אבל רוב האנשים שהכרתי לא באמת יודעים מה זה לאהוב באמת. הם חושבים שהם יודעים אבל המעשים שלהם מוכיחים את ההיפך הגמור.
 

Brombit

New member
אהבה זו הרגשה


לכן אי אפשר ללמוד את זה. טיפול בילד זה סיפור אחר.
אני מסכימה שרוב ההורים לא יודעים לטפל בילדים, אבל רובם מרגישים אהבה כלפיהם
 

Brombit

New member
וגם להפגין אהבה אפשר ללמוד

אבל ההרגשה- או שאין או שיש
 
אין שום "אהבה" כאשר

הורה טוען שהוא אוהב את הילד שלו, אבל מפליא בו מכות רק בשביל להשתיק אותו כי הוא מפריע.
אמא שלא נותנת לילד שלה להיכנס הביתה ומשאירה אותו שעות לחכות בחוץ - עונש.

זה לא אהבה בכלל, זה התעללות. זה שנאה. הם שונאים את הילד שגרם להם לחוסר נוחות. שמפריע להם בחיים.
אבל אנשים חושבים שאם הם "מצהירים" שהם אוהבים את הילדים שלהם לפני כל, זה מספיק. אז זהו - שלא.

על מנת לדעת אם הורה באמת אוהב את ילדו - את תראי את זה באיך שהוא מדבר על הילד שלו, איך שהוא מתנהג לילד שלו במצבים קשים ולא נעימים. יש הרבה דרכים לראות את זה. רוב ההורים נכשלים במבחנים האלה, הבעיה שאנחנו לא רואים זאת, כי זה קורה בתוך הבית, בו הם חופשיים לעשות מה שבאמת בא להם בלי להוכיח לעיני כל את "אהבתם".

לבני אדם יש את הפוטנציאל להרגיש את כל הרגשות. אנשים שמעולם לא חוו אהבה אמיתית בבית, אינם יודעים לזהות אותה ולכן אינם יודעים מהי. אם יחוו אותה, ידעו גם לתת אותה - וזו הלמידה.

אני יכולה להעיד על הרבה אנשים שכלפי חוץ נראים אוהבים מאוד, אבל כשמכירים אותם יותר טוב, את מבינה שהבן אדם היחידי שהם אוהבים זה את עצמם. וכשהם טוענים שהם אוהבים את הילדים שלהם - הם בעצם מתכוונים ש"הם אוהבים שהילדים שלהם עושים להם טוב". יש הבדל.

אני ממליצה לך לקרוא את הספר של אורנה דונת "ממני והלאה". ספר מחקרי שבו היא בוחנת את האגדות האורבניות שמסתובבות סביב "קידוש הילד". ואני אצטט חלק מאוד חשוב בו, לדעתי:
"בספר מין וגורל - הפוליטיקה של פוריות המין אנושי טוענת הסופרת הפמיניסטית ז'רמיין גריר כי אף שיש המכנים את המאה העשרים "המאה של הילד", הרי החברה המודרנית ייחודית דווקא באיבתה הבסיסית לילדים. לדבריה, מדובר בחברה שבהחלט מעודדת ילודה, אך לא בהכרח אוהבת ילדים. עדות לטענתה מצויה בדוגמאות הרבות של ילדים הסובלים מנטישה, מהתעללות ומניצול, ובנתונים שמעידים על שיעורים גבוהים של גילוי עריות, של הזנחה ושל אלימות שמופנים כלפי ילדים בתוך המשפחה".
 

Brombit

New member
שוב, לא נראה לי ש*הרוב* לא אוהבים.

זה שיש הרבה הורים שמצהירים שהם אוהבים ובעצם לא, אני מסכימה.


אמא שלי הודתה בלי בעיה שהיא ילדה אותי בשביל לעשות לעצמה טוב. "למרות" זאת היא אוהבת אותי.
 
רק ילד יכול להעיד אם ההורה באמת

אוהב אותו או לא. האינסטינקטים של הילד הם ההוכחה הכי טובה כי ילד מרגיש מה ההורה מרגיש כלפיו. הבעיה שילד לא באמת מודע לזה, אבל התגובות וההתנהגות שלו יעידו.

ואני לא אמרתי "כל" ההורים. אמרתי "רוב".
 

queen helen

New member
אני בטוחה שההורים שלי אוהבים אותי

למרות שיש להם דרכים מעניינות ל(לא) להראות את זה.
 
בולשיט!


מי שאוהב, לא צריך להתאמץ להראות. רואים את זה בתגובות שלו. אם מישהו טוען ש"קשה" להראות שהוא אוהב מישהו, אז כנראה שהוא לא באמת אוהב. אבל טוב שהוא ממשיך להשלות את עצמו


זה שוב מנטרה לצאת ידי חובה. "אני אוהב את הבת שלי. אבל אני לא צריך להראות שאני אוהב אותה. גם אם אני מסרב לתמוך בה במצב שאינו נוח לי, מספיק שאמרתי שאני אוהב אותה". בולשיט אחד גדול. זה תירוץ מהתחת וזו אחת הסתירות הגדולות שהאנושות כל כך אוהבת להתחבא מאחוריהן.
 

Brombit

New member
לא חסרים אנשים חסומים רגשית.


אני לא מדברת על הורה שאומר "אני לא צריך להראות שאני אוהב אותה".
אני מדברת על אחד שאומר "אני רוצה להראות שאני אוהב אותה ולא מצליח"
 
מכירה את המושג "אין דבר העומד בפני הרצון"?

מי כמוני יודעת כמה שהוא נכון.
 

Brombit

New member
זה עדיין לא אומר שכל ההורים האוהבים יצליחו.

חלקם לא יודעים איך, וחלקם לא מבינים את החשיבות של הפגנת האהבה.
ולא לכולם יש כוח רצון כל כך חזק.
 
אז אנחנו חוזרות לנקודת ההתחלה

הם "לא יודעים לאהוב". הם צריכים ללמוד. כי לאמר "אני אוהב" זה מילים ריקות ללא תוכן. וגם אני יכולה להצהיר הרבה הצהרות, שתינו יודעות שבשביל לדעת שזה נכון, בן אדם צריך להוכיח במעשים, אחרת, אין שום ערך לדבריו.

ולמי שאין רצון, אז כנראה שזה לא כזה חשוב לו, ולכן אני עומדת מאוחרי דבריי, שאנשים כאלה, רק משלים את עצמם שהם אוהבים, והעיקר להשתיק את המצפון.
 

Brombit

New member
אני גם אחזור להתחלה...

לאהוב ≠ להראות אהבה.
זה שאין ערך לזה שאוהבים ילד אם לא מראים לו, זה נכון. זה עדיין לא אומר שאי אפשר לאהוב ולא להראות.
מי שאוהב יכול ללמוד להראות את האהבה. מי שלא אוהב, אין לו מה ללמוד, זה אבוד.
 
אז אני טוענת שבן אדם שבאמת אוהב, ייראה את זה

גם בלי לשים לב. ואוקי, יש דרגות שונות של הבעת חיבה ואהבה, אבל רואים את זה די בבירור.

התירוץ של "לא יכול" או "לא צריך להראות" זה סתם תירוץ להסוות את העובדה שהם לא באמת אוהבים.
 

NekoNeko

New member
אני חולקת עלייך

לדעתי רוב ההורים הלא טובים, לא שהם לא אוהבים את הילדים שלהם, הם לא מחבבים אותם.
וזה הבדל מהותי, כי אהבה היא קרבה ואחריות ,שכל הורה צריך ללכת די רחוק כדי לא להרגיש כלפי הילד שלו. ולעומת זאת חיבה היא יכולת להכיל את הילד, להבין אותו ולכבד אותו. וזה דבר הרבה יותר קשה להשגה.
כלומר, היכולת להתקרב למישהו ולחוש אליו אהבה (אפילו הילד שלך) והיכולת לסבול אותו במחיצתך ולהתנהג אליו כראוי בין בני אדם, הם לרוב לא קשורים אחד לשני בכלל.

(סליחה שנדחפתי, שלום פורום)
 
שלומות


בהתחלה חשבתי כמוך. אבל בסוף הגעתי למסקנה, שמה שאת מגדירה כ"אהבה" זה לא באמת אהבה.

אני מסתכלת על אנשים בצורה יותר רחבה.
אדם שיודע לאהוב באמת (את הילד שלו, את בת זוגו, חברים וכו'), קשה לי לדמיין אותו פוגע במישהו. תסכימי איתי, נכון?

אז איך את מסבירה שכמעט כל גבר במדינה הזו הוא מטרידן מיני (ולא רק שלא אכפת לו שנשים מתלוננות שהן נפגעות מההטרדות, הוא מזלזל ומבטל שהן סתם עושות עניין). ולפחות חמישית מהגברים הם אנסים?
איך את מסבירה את המצב שבו שביעית מהילדים הם קורבנות גילוי עריות. ובכל שנה מספר הילדים הסובלים מהתעללות, הזנחה ואלימות במשפחה, רק עולה? (ואני לא מדברת רק על אלימות פיזית. גם אלימות מילולית עושה נזקים לתפארת בנפש הילד).

את עדיין חושבת שרוב ההורים אוהבים את הילדים שלהם?

הספר שהמלצתי לברומבית חוקר את כל האגדות האורבניות האלו, ולדעתי, מפריך את כולן.


אנחנו חיים במדינה שרוב האנשים הבוגרים הם נשואים עם ילדים. קל מאוד לראות אם הם באמת אוהבים את הילדים שלהם, או רק שמכנעים את עצמם.
מכל ההורים שאני מכירה, וכנראה זה יכול להגיע לכ- 60 איש או אפילו יותר (שרובם הם אנשי היי-טק. אנשי "איכות")

מתוכם כמה לדעתך ראיתי בוודאות שאוהבים את הילדים שלהם?
שלושה.
שלושה בלבד.
אחוזים בודדים יודעים לאהוב באמת את הילדים שלהם... לא מזעזע?

שימי לב לסטטיסטיקה. ועוד בקרב אנשי "איכות".
אז בואי נדמיין מה האחוזים באוכלוסייה שאינה איכותית (שלצערי, זה הרוב במדינה).


ואיך אני רואה הורה שבאמת אוהב את ילדו?
רואים ושומעים את זה כשהם מדברים על הילד. גם אם הילד לא נתן להם לישון כל הלילה, שומעים ורואים מצויין את ההבדל בין הורה ששמתחרט על כל רגע שבחר להביא ילד לעולם לבין הורה שכמה שהוא עייף, מסכן ואומלל, הילד שלו, זה שעושה לו את המוות, הוא עדיין זיו חייו.
זה כל כך שקוף. אבל אנשים בוחרים לראות מה שנוח להם, והעיקר לא להתמודד עם המציאות: ש"אנחנו חיים בחברה מודרנית ייחודית דווקא באיבתה הבסיסית לילדים".

בספר של אורנה דונת, היא מצטטת את הנתונים מהמועצה לשלום הילד, שהפגיעה הכי שכיחה בילדים, היא ע"י הוריהם או קרובי משפחתם.
וכמובן, רוב הילדים שנפגעו, לא מתלוננים ומצוקתם לא מגיעה לתשומת הלב של איש. בדיוק כמו שהרוב המוחלט של הנשים שנפגעו מינית - לא מתלוננות (אז למה שילד כן?)

אז אני אשאל שוב: אתם עדיין בטוחים ש"רוב" ההורים אוהבים באמת את ילדיהם?
 
למעלה