לא כל כך כיף.
רע:
עדיין מתאוששת משפעת או משהו כזה שהותירה אותי מותשת והוזה מחום במיטה כמה ימים בשבוע שעבר, ברמה שאני לא זוכרת מהשנים האחרונות. הקול רק עכשיו חזר בערך לקדמותו(רוצה לחנוק כל אחד ואחד מהאנשים שפנה אלי בטלפון כגבר למרות שיודעת שעם קול כזה אני צריכה להודות שלא חשבו שאני פרדה), וישנו שיעול מפעם לפעם, לפעמים די קשה.
יום ד': לקוח שהתקשרתי אליו היה בעל שם שהזכיר בחלקו את הטרנספוב שניסה לרצו חאותי שנה שעברה, וזה העלה זכרונות לא טובים מהחוויה. למרות שניסיתי לנער מהראש זה רדף אחרי ובסוף ברחתי מהמוקד בבכי באמצע שיחה עם אחמ"שית, ולקח קצת זמן להירגע ולהוציא את הדמעות בחוץ.
ובבית זה המשיך יותר גרוע, היכן שאני מרשה לעצמי לבכות ביותר חופשיות.
יום ה'/ו': פרויקט חדש של בנק מזרחי שצופרתי אליו כלל פרסומת שתעלה בקרוב עם המציג שלהם, דביר.
דביר, למי שלא יודעים, דומה יותר מדי לטעמי לשרץ שהטריד מינית ואיים עלי לפני שנה וחצי, ועדיין יש משקעים בנושא.
סיפרתי על הדמיון המפתיע לאנשים שהיו בתדרוך, כולל נציגת הבנק, לא ממש הגיבו, בטח חושבים שזו עוד המצאה שלי או שפשוט לא מזיז לאנשים ו/או הם לא יודעים מה לומר על דברים כאלו.
אז צפיתי בפרסומת ופחדתי ונלחצתי, והמחשבות מיום ד' שוב עלו לי לראש בנוסף לחדשות.
ושוב בכיתי בבית.
בערב נסענו לאוויטה, אני, בת הזוג והשותפה. לפנות בוקר אני ובת הזוג חזרנו לבדנו כי השותפה רצתה להמשיך לבלות.
בבוקר התקשרה מישהי שעזרה לשותפה, כי היא לא יכלה בעצמה: השותפה נשדדה והותקפה.
בבוקר היא הגיעה, אחרי יחס דוחה וצפוי מהמשטרה(בזה עוד נטפל עם עו"ד). הזכיר לי מה עברתי כבר פעמיים שם.
בצהריים ליוויתי אותה לאיכילוב לבדיקות, וחזרנו רק מאוחר בערב, במוניות נפרדות כי לא היה מקום באף אחת לשתי נוסעות.
דחפתי אותה לתוך מונית כי היא הייתה חייבת לאכול ולנוח כבר, ואז חיכיתי עוד 15-20 דקות עד שהגיעה מונית עם מקום פנוי אחד...ובינתיים התחלתי להתפורר וכמעט לבכות לבת הזוג בטלפון.
הייתי עייפה, רעבה, סחוטה רגשית וזה הזכיר לי שוב כל מיני אירועים ופחדים אישיים שלי.
השבת עובדת חצי יום(8:00-21:00 עם שתי הפסקות של שעה באמצע), ולא נחתי כמו שתכננתי, ולא במצב נפשי הכי טוב כבר כמה זמן.
מזכיר לי שאני כנראה צריכה פסיכולוגית, אם זה יעזור, אני לא יודעת באמת. אבל אין תקציב גם לסבסוד, ובחינם זה יהיה לתקופה מוגבלת וגם זה רק אחרי המון זמן המתנה.
מרגישה שאני מתפרקת חצי מהזמן.
בחודש הבא תהיה בריתה לאחיינית החדשה שלי, ומכיוון שזה אירוע של אחותי הגדולה אני לא מתכוונת לפספס אותו. מתכננת לבוא עם בת הזוג...וזה, יחד עם העובדה שזו הפעם הראשונה שאופיע באירוע משפחתי כאישה, מאד מפחידים ומלחיצים אותי.
לא רוצה שזה יהפוך לשדה קרב, אבל מפחדת שזה מה שיקרה.
לא רוצה להוכיח אותם באירוע של אחותי, אבל לא אהסס לגלות, למשל, איך בן דוד שלי התחיל איתי ועם השותפה(לטענתו, למשל, אחרי שהשתיק בעלבונות את זוגתי, אני לא באתי מטופחת מספיק ולא איך שהוא ציפה...או בקיצור ובמילים מעט יותר ישירות, המסר היה: לא היית מטופחת מספיק, פעם הבאה תבואי כוסית מנותחת חזה, עם איפור כבד ועקבים בשבילי), ואיך הוא יותר מדי בקיא באזורי זנות של טרנסיות בת"א מכדי שזה יהיה מקרי.
אני לא אתן לאף אחד לרדת עלי שם.
טוב:
יום ב': הצלחתי לקנות כמה פרטי לבוש בתחנה המרכזית, בעיקר חולצות. אומנם ערס שמן ודוחה ניסה לדחוף לי פתק ואמר לי להתקשר ושיש לו "הפתעה בשבילי", אבל אמרתי לו שיעוף או שגם אני אשלוף איזו הפתעה. חוץ מזה ללא תקריות, אבל עדיין לא מצאתי הכל ברשימה הנחוצה.
יום ה': מצאתי שטר של 200 ש"ח בחזרה מהאוויטה, ליד הבית, אבל כולו הלך להתחלקות עם בת הזוג וכיסוי הוצאות תחבורה ועזרה לשותפה. עדיין, עדיף לקבל כיסוי להוצאות מאשר להוציא עוד יותר.
בנוסף מצאנו ארון קטן ופשוט מחוץ לבית במצב טוב. אז בארבע בבוקר התחלתי לפרק אותו ולסחוב את החלקים עם בת הזוג.
בטוחה שכל הטרנסיות הסופר-פמיות התגלגלו בקבר הסטריאוטיפי-מגדרי שלהן.
התיש אותי לגמרי ועדיין כואב, אבל שווה את החיסכון של ה-500 ש"ח לפחות שזה נתן לנו, כי היינו מעוניינות בארון נוסף.
מקווה להרכיב עוד השבוע.
ממשיכה ללכת מאז השבוע של המצעד התל אביבי עם המגבעת הורודה שלי, עם סיכות גאווה, לכל מקום, כולל לעבודה עם שלל הדוסים.
