כבר נגמר עוד שבוע, אבל בכל זאת...
טוב, בעצם כולם כבר יודעים איך נראה השבוע הקודם שלי
היתה חוויה מעניינת להצטלם לטלוויזיה. נהנתי הרבה יותר לדבר ברדיו.
הרבה יותר קל לדבר בלי מצלמה מול הפרצוף...
נזכרתי כמה איפור זה דבר מציק - תזכורת למה אני לא עושה את זה בחיי היומיום.
גיליתי כמה קפוא באולפנים - פלא שכולם בחליפות
פעם הבאה אני אגיע גם עם חליפה.
היה משעשע לראות את אחד המנחים בחינוכית (לא בתוכנית שהתראיינתי אליה) בחלק עליון של חליפה (חולצה, עניבה, ז'קט) ולמטה שורט וסנדלים
קיבלתי מיליון תגובות חיוביות על פרסום. החל מתודות על זה ששימשתי שופר לקולם של א-מיניים אחרים וקלה בחברים קרובים ומשפחה שאמרו לי שדברתי מצויין למרות כל החרא השובינסטי שזרקו אלי.
כולם קיללו את הפסיכיאטר
בחיי שהוא היה אידיוט...
פחדתי מתגובות רעות / זיהוי לא רצוי ברחוב, אבל כנראה שאין הרבה אנשים שרואים את התוכניות האלו, אז כרגע הכל סבבה.
אפילו את החבר זה צלח בהצלחה.
פחדתי מאוד מאיך שהוא יגיב, אבל הוא ראה הכל והחמיא.
מסתבר שגם אחותו ואמא שלו ראו....
אחותו שאלה שאלות, ניסתה להבין ואיך זה בכלל עובד בנינו אם אני כזו.
ראיתי שזה מציק לו שהיא נכנסת לנו ככה למיטה, אז עניתי לה בכללי כדי שתבין קצת ותרד מזה.
ערב לפני הצילומים לראיון הראשון בתוכנית הבוקר הכל היה הפוך.
יצאתי מאוחר מידי מהעבודה (12 וחצי בלילה! וזה עוד אחרי שתכננתי לצאת מוקדם במיוחד כדי לישון כמו שצריך), הגעתי אחרי 1 לת"א, החנתי ברכבת וכמובן שכבר לא היו לי אוטובוסים לקוויני. לקחתי מונית ספיישל (תעריף לילה
אבל היה סביר) וכשהגענו כמעט לבית של קוויני גיליתי ששכחתי את הנייד באוטו שלי בחניה ובנוסף לכל הוא גם לא טעון (נגמרה לו הבטריה באמצע הנסיעה)
עליתי מבואסת רצח לקוויני, עצבנית על העבודה ועל האיחור ועל הנייד ואוף כל היום הזה!
לחוצה מה יהיה בבוקר (אמורים להתקשר מההפקה על הבוקר לתאם את המונית)
קיצר, לא ישנתי כל הלילה. לא הצלחתי להרדם. אולי נרדמתי לשעתיים בקושי. בבוקר מוקדם קוויני לקחה אותי לחניון של הרכבת כדי לקחת את הנייד מהרכב. הגעתי מספיק מוקדם והלכתי לחפש מקום להטעין אותו (כמובן שהטלפון של ההפקה היה בנייד ולכן הייתי חייבת אותו)
נכנסתי לבודקה של השומר וגיליתי אדם סופר נחמד.
בזמן שהטענתי את הנייד, הוא הכין לי שתיה, אירח אותי בצורה מקסימה וכשהבין שאני הולכת לצילומים בטלוויזיה הרגיע אותי.
מסתבר שהוא עבד בתור מפיק בערוץ הרוסי (ערוץ 9), אז הוא ספר לי קצת על איך הדברים עובדים וגם קשקשנו קצת על הקהילה הגאה (כי ספרתי לו על הא-מיניות) ועל פוליטיקה וכל המצב רוח שלי השתפר ויצאתי עם חיוך לצילומים.
אמרתי לו מילוני תודות - ממש מסוג ה'אנשים הטובים באמצע הדרך'.
בצהריים התברר לי שרק אני הולכת להיות בערב חדש (הייתי אמורה להיות עם רונית). אם הייתי יודעת מראש שהם רוצים רק מישהו אחד, הייתי שולחת את רונית וחוזרת ישר צפונה.
טוב, לפחות זה היה ראיון פשוט וקצר.
מהשיחה ברדיו הכי נהנתי.
אה, כמעט שכחתי. אחרי הכל, בדרך הביתה, נפגשתי עם ידיד שלא ראיתי הרבה זמן. מישהו שהכרתי דרך הפורום (הוא לא כותב כאן כבר שנים - לצערי) היה ממש כיף לראות אותו והיה משעשע להסתובב בקניון ברמת אביב. בחייאת, אנשים קונים עט ב-127 אלף ש"ח!
כמה כסף מיותר יש לכמה אנשים במדינה הזו...
קוויני - תודה רבה על האירוח וסליחה ענקית על האיחור בלילה
