טעימות מהשבועיים האחרונים בארה"ב
לא לפי הסדר!
השארתי באחד המלונות את הסנדלים שלי, אז אחרי כמה ימים קנינו חדשים בסופרמרקט ענקי. אחותי ואני קנינו אותו דבר- עם עקב קטן. אמא קנתה סנדלי עור (בגלל זה לא מדדתי) שהיא מאוהבת בהם.
אחרי כמה שעות נהיה לי פצע קטן בגלל הסנדלים
אז שמתי פלסטר והמשכתי ללכת איתם (לא תמיד איתם, לפעמיחם עם הנעליים), כשבינתיים נהיה לי פצע זהה ברגל השניה...
אחרי עוד כמה ימים קניתי סנדלים חדשים בלי עקב. לא הכי הכי נוחים אבל לא פוצעים
אחותי הלכה למחזמר שמבוסס על אלבום של הלהקה האהובה עליה, ובינתיים הלכתי עם ההורים למסעדה טבעונית שבחרתי מראש. (אחותי נוטה לא לאהוב את האוכל במקומות כאלה)
אני נהניתי, למרות שהמנה שלי לא היתה הכי בעולם. הייתי מרוצה מזה שהיא לא היתה גדולה מדי. טעמתי ממה שאמא לקחה וזה היה משו משו, גם היא התלהבה. המלצרית התבלבלה במנה של אבא והחליפה. גם המנה הנכונה לא היתה כמו שהוא חשב, אבל היתה נחמדה לו.
אח"כ לקחנו את אחותי מהמחזמר, והיא התפוצצה מהתרגשות
אני כהרגלי הגעתי בסוף לקנא בה
כשהתקרבנו לאחת משמורות הטבע שהיינו בהן, היה צריך לברר איך להגיע, ואני התנדבתי ללכת לשאול אנשים תמימים (במקום אבא ששאל בד"כ).
קבוצה אחת התעלמה ממני. אח"כ אישה הפנתה אותי לאיזה ספרדי שעבד שם, שדיבר לא כל כך ברור. אמרתי לו שלא הבנתי, והוא הסביר שוב, ובערך הבנתי. חזרתי למכונית וסיפרתי את מה שבערך הבנתי. ההורים הבינו שאני לא באמת יודעת. אבא התלונן שויתרתי לאיש ולא נשארתי עד שאקבל הסבר ברור. אח"כ אבא שאל את אותו איש ואחרי מאמצים השיג ממנו הסבר ברור. אח"כ הוא ואמא הלכו לכמה דקות ונשארתי עם אחותי, ואז בכיתי. כי אבא לא היה מספיק רגיש לקושי שלי ולא העריך את המאמץ שעשיתי. אמא אמרה שלא ידעתי בדיוק איזה מידע אני צריכה לברר. אחותי ניחמה אותי
עכשיו כשאני כותבת את זה אני בוכה שוב...
לאורך כל הטיול ראיתי המון כלבים מגניבים
ראיתי לראשונה בחיי סנאי במציאות. היה מגניב. רק שאח"כ ראינו מיליון סנאים וכבר נמאס לי
הלכנו ללונה פארק שאני בחרתי, שיש בו מלאן רכבות הרים.
כשנכנסנו, התאהבתי מיד באחד מבודקי הכרטיסים
. הוא נראה חמוד וביישן וחנון ומכוער
רציתי ללכת אליו אבל המשפחה כבר נתנה את הכרטיסים לאחד אחר.
אח"כ הרבה זמן התבאסתי שלא עשיתי אתו כלום, תוך כדי שחשבתי שגם אם הוא היה בודק לנו את הכרטיסים, לא באמת הייתי מעזה לדבר אתו ממש...
בשלושת המתקנים הראשונים, חיכינו לכל אחד שעה וחצי
השני לא היה שווה גם המתנה של 5 דקות.
אחרי השלישי כבר היה מאוחר
(במושגים של האמריקאים, שהולכים לישון ב-10 כמו ילדים טובים
) אז הרבה אנשים הלכו והתורים התקצרו משמעותית.
לאורך כל הטיול אני ואחותי עקבנו באובססיביות אחרי לוחיות של מכוניות, כדי למצוא כמה שיותר "מדינונות" (states)
. נשארו לנו משהו כמו 9 שלא ראינו.
בטיסה חזרה עברנו בלונדון, ואני מתחילת הטיול התרגשתי מזה כי פיתחתי אובססיה מוזרה לבריטניה. אז התרגשתי להגיע, נהניתי מהמבטא -בעיקר של ראש הדיילים(?) עם הדיבור הפתטי והמתנשא (רק אני חושבת שזה מבטא מצחיק?)- והתבאסתי לעזוב
תכננתי לצלם (כמה שאפשר מתוך שדה תעופה), אבל הטלפון שלי גווע ברעב למוות, וכשאחותי צילמה קצת בשבילי, אבא אמר לה שאין מה לצלם ואין ממה להתלהב...
עשיתי דברים אובססיביים כמו לקחת חוברת תיירותית שאין לי בה שום צורך, ולמעוך ביד שטר+מטבעות של פאונדים
לאורך כל השהייה בת ה-3 שעות בלונדון (בשדה תעופה עם שם מכוער ממש), אחותי דחפה למשפטים את המילה British במה שהיה פרודיה על המבטא הבריטי (האנגלי, לא של הסקוטים/וויילסיים המוזרים). אני התפוצצתי מצחוק כל פעם
זהו, אני מניחה ששבעתם, אם לא הקאתם באמצע