סיכום ניסוי - דו"ח :
מה שלומכם ? התגעגעתי !
ובכן למי שמעוניין לדעת היכן הייתי ומה עשיתי בימים האחרונים :
אז בעקבות קריאת כתבות באתר "אמת אחרת" בנושא "חיים פראניים" , החלטתי ללכת ולנסות את זה.
יש לציין כי האנרגיות שלי כבר זמן רב הסכימו לכך ועודדו אותי לכך , רק שאני קצת פחדתי.
אז קבעתי לי 3 שבועות ב"חאן בארות" ליד מצפה רמון על מנת לתרגל שם בשקט וללא הפרעה.
המקום עצמו מבודד , אך יש שם מיים ומקלחות וצוות נהדר שמתחזק את המקום כך שזה היה נראה המקום המושלם.
בעצת האנרגיות שלי הדרך שנבחרה היתה -
"צום מיים" בלבד (ללא שבוע של צום טוטאלי כמו בחלק מהשיטות) , עם SUN GAZING בבוקר ובערב (יש לציין שאני מתרגל זאת בהפסקות כבר כשנתיים) , ומידי פעם תרגילי נשימה (נשימה הדומה לנשימה יוגית איטית ומליאה).
הניסוי למען האמת התחיל קצת ברגל שמאל , חיכיתי לטרמפים במצפה רמון אך באיזשהו זמן החלטתי ללכת ברגל.
לא אמדתי נכון את המרחקים , ולכן זו היתה ממש ה"ויה דלרוזה"
בגלל החום הקשה ובעיקר בגלל התיק הכבד.
הגעתי למאהל בשעות הערב המוקדמות , היה שם בדואי נחמד מאוד בשם חמאד , כיבד אותי בתה (בגלל הנימוס לא סירבתי , זו היתה הפעם האחרונה ששתיתי תה ב11 הימים הקרובים).
וכך התחלתי בתרגול.
יום אחרי יום עשיתי את הכל , יש לציין שהיה קשה מאוד גם בגלל החום והשעמום , וגם בגלל הבחילות.
בשלב מסוים כמה היה לי רצון לשתות אך הרגשתי חוסר יכולת לשתות הרבה (שזהו סימפטום מדאיג שיכול להעיד על חסימת מעיים) אך המשכתי.
האנרגיות שלי גם עודדו אותי כל הזמן להמשיך ולא להתפתות לתה או ארטיק.
יש לציין כי השהות במדבר והשקט עזרו לי לחשוב על המון דברים , החל משלום עם הפלסטינאים וכלה בעיניני האישיים . . . כמו כן הרזיתי מאוד , והרבה חסימות שהיו בצד שמאל של הגוף נפתחו.
בערך ביום ה11 התחלתי לתאר לעצמי אילו חיים יהיו לי כאשר אצטרך להסביר לכולם "למה אני לא אוכל ?" , לעומת חיים צנועים ופשוטים בהם אוכל במידה.
והמחשבה הזו הובילה לעוד מחשבה "אולי מאחורי המהלך הזה עומד הרצון שלי להיות מישהו "מיוחד" ?"
ברגע שהבנתי שאכן כך הדבר , קיבלתי מסר מהאנרגיות שלי "ללכת לאכול ארטיק . . ."
מה שלומכם ? התגעגעתי !
ובכן למי שמעוניין לדעת היכן הייתי ומה עשיתי בימים האחרונים :
אז בעקבות קריאת כתבות באתר "אמת אחרת" בנושא "חיים פראניים" , החלטתי ללכת ולנסות את זה.
יש לציין כי האנרגיות שלי כבר זמן רב הסכימו לכך ועודדו אותי לכך , רק שאני קצת פחדתי.
אז קבעתי לי 3 שבועות ב"חאן בארות" ליד מצפה רמון על מנת לתרגל שם בשקט וללא הפרעה.
המקום עצמו מבודד , אך יש שם מיים ומקלחות וצוות נהדר שמתחזק את המקום כך שזה היה נראה המקום המושלם.
בעצת האנרגיות שלי הדרך שנבחרה היתה -
"צום מיים" בלבד (ללא שבוע של צום טוטאלי כמו בחלק מהשיטות) , עם SUN GAZING בבוקר ובערב (יש לציין שאני מתרגל זאת בהפסקות כבר כשנתיים) , ומידי פעם תרגילי נשימה (נשימה הדומה לנשימה יוגית איטית ומליאה).
הניסוי למען האמת התחיל קצת ברגל שמאל , חיכיתי לטרמפים במצפה רמון אך באיזשהו זמן החלטתי ללכת ברגל.
לא אמדתי נכון את המרחקים , ולכן זו היתה ממש ה"ויה דלרוזה"
הגעתי למאהל בשעות הערב המוקדמות , היה שם בדואי נחמד מאוד בשם חמאד , כיבד אותי בתה (בגלל הנימוס לא סירבתי , זו היתה הפעם האחרונה ששתיתי תה ב11 הימים הקרובים).
וכך התחלתי בתרגול.
יום אחרי יום עשיתי את הכל , יש לציין שהיה קשה מאוד גם בגלל החום והשעמום , וגם בגלל הבחילות.
בשלב מסוים כמה היה לי רצון לשתות אך הרגשתי חוסר יכולת לשתות הרבה (שזהו סימפטום מדאיג שיכול להעיד על חסימת מעיים) אך המשכתי.
האנרגיות שלי גם עודדו אותי כל הזמן להמשיך ולא להתפתות לתה או ארטיק.
יש לציין כי השהות במדבר והשקט עזרו לי לחשוב על המון דברים , החל משלום עם הפלסטינאים וכלה בעיניני האישיים . . . כמו כן הרזיתי מאוד , והרבה חסימות שהיו בצד שמאל של הגוף נפתחו.
בערך ביום ה11 התחלתי לתאר לעצמי אילו חיים יהיו לי כאשר אצטרך להסביר לכולם "למה אני לא אוכל ?" , לעומת חיים צנועים ופשוטים בהם אוכל במידה.
והמחשבה הזו הובילה לעוד מחשבה "אולי מאחורי המהלך הזה עומד הרצון שלי להיות מישהו "מיוחד" ?"
ברגע שהבנתי שאכן כך הדבר , קיבלתי מסר מהאנרגיות שלי "ללכת לאכול ארטיק . . ."
