אינדיאנה- לייקרס: ראיתי מחצית שנייה של כדורסל מותח. לברון חזר אבל דיוויס היה חולה ולא שיחק, הלייקרס למעשה סגרו את המשחק עם לברון בעמדה 5.
אינדיאנה התבססה על מסירות הנדאוף של סאבוניס לגארדים וגלגול שלו לסל. זה בסדר גמור אבל לדעתי היו לו 0 מהלכים עם הגב לסל במחצית+הארכה, זה היה חסר לי בקבוצה שלא משופעת ביותר מדי shot creators. למעשה הפייסרס אחת הקבוצות הכי מוגבלות בליגה במצבים של ISO בסופי משחק, הייתה תצוגה יפה של לברון בצד אחד אל מול חבר'ה כמו ברוגדון ודוארטה בצד השני שלא השיגו מבטים טובים מספיק.
לברון קלע את שלשות הסטפ באק והלייקרס עלו ליתרון 6 דקה לסיום, היה נראה שזה גמור אבל שלשה מטורפת של דוארטה בפוזשן האחרון כפתה הארכה. הבעיה שההתקפה של הפייסרס לא הייתה מספיק דינמית, במובן הזה אהבתי את הדקות של מקונל שמכניס מימד של תנועה בלי כדור.
הגו טוב מובס של הלייקרס היו חסימות של מאליק מונק ללברון שנועדו להשיג עבורו מיסמאצ'ים מול גארדים קטנים. לברון כן השתלט על המשחק בסיום עם מהלכים גדולים בשני הצדדים (השפיע על המשחק גם בהגנת הצבע) אבל אי אפשר היה שלא להבחין ביכולת הפחותה שלו בתור בולדוזר בדרך לצבע. שני פוזשנים רצופים שלו מול סאבוניס הסתיימו בהחטאות לייאפים ודוקא את מירב הנזק הוא עשה מהבלטה האהובה עליו משלוש, 5/12 במשחק מהטווח.
ווסטברוק שחקן כזה טיפש, התבלט בעיני פוזשן בו ברוגדון כדרר על הרגל של עצמו והכדור עף לבאקקורט, כלומר זה violation ודאי, במקום לזכות בכדור ווסטברוק זינק עליו ודחף אותו לכדור חוץ לטובת אינדיאנה.
בוסטון- ברוקלין: ראיתי רבע שלישי שסגר את המשחק לטובת הנטס. ג'יילן בראון חזר וכמו מין חוק טבע כזה בבוסטון זה אומר שטייטום הלך 4/16 מהשדה. ההתקפה של ברוקלין עברה דרך הארדן והזכירה יותר את עונה שעברה בה הוא הפסיליטייטור העיקרי. סטיב נאש לאט אבל בטוח מוצא את הפינישרים העדיפים בקבוצה, פטי מילס קודם לחמישייה ותופר את השלשות הפנויות באחוזים מצוינים ולמרכו אלדריג' השתלט על הדקות של גריפין וחי את החלום מבחינתו- כל אותם מיד ריינג' תחת שמירה שזרק כל הקריירה הופכים בברוקלין לזריקות פנויות, עונת באונס-באק טובה שלו עם 57% מהשדה (באף עונה אחרת בקריירה לא עבר את ה-51%).
גריפין לא רק איבד את מקומו לטובת אלדריג' אלא יצא לחלוטין מהרוטציה, DNP שלו גם מאחורי מילסאפ וג'יימס ג'ונסון, וזה מבלי להתייחס לקלקסטון שלא היה כשיר.
אז ברוקלין ברחה ל-30 הפרש ובול גיים, זה הניצחון השלישי ברציפות שלה על קבוצות במאזן חיובי. אמנם קליבלנד פעמיים ובוסטון זה לא המיטב שיש לליגה להציע אבל זה צעד בכיוון הנכון עבור קבוצה שהובסה בכל משחק בפרופיל גבוה שהיה לה העונה (מילווקי, מיאמי, גולדן). הארדן מסיר חלודה והנטס מתחילים להיראות כמו הקונטנדרית שציפינו אפילו בלי קיירי.
וושינגטון ושיקאגו,שתיים מההפתעות החיוביות במזרח העונה מאבדות גובה עם הפסדים לשתי הקבוצות האחרונות בליגה (ניו אורלינס, יוסטון בהתאמה). וושינגטון פשוט קיבלה בראש מהרגע הראשון, זה לא היה תחרותי. שיקאגו היה קצת יותר מעניין עם ווצ'ביץ' שחזר לשחק, הבולס היו בפיגור דו ספרתי ברבע האחרון והתחילו לייצר ריצה שנעצרה בהחלטת שיפוט תמוהה בה לונזו קלע שלשה וסתם הפיל את עצמו על הפארקט ללא שום מגע (אבל גם ללא רמז לעבירת תוקף), השופטים התייחסו אל הנפילה שלו בתור "מכשול" לשחקן שעשה קלוזאאוט וביטלו את הסל. הבולס עשו ניסיון נוסף אבל שלשות של יוסטון שברו את המומנטום והשיגו ניצחון 118-113 שקטע רצף 15 הפסדים. שיקאגו לא יכולה להרשות לעצמה לספוג 118 נקודות מקבוצת ההתקפה הגרועה בליגה, או לחילופין לחטוף 54 נקודות מדנואל האוס, שנגון, גריסון מת'יוז ומישהו בשם ארמוני ברוקס- ארבעתם קלעו דו ספרתי מהספסל בדקות קצובות.
ממפיס- טורונטו: רבע אחרון מומלץ בהחלט, כדורסל ברמה גבוהה משני הצדדים. דילון ברוקס וגארי טרנט נכנסו לדו קרב קלאסי מתובל בטראש טוק, סדרה של סלים קשים אחד על הראש של השני. ברוקס נראה עוד יותר מגודל פיזית ממה שהיה בעונה הקודמת וטרנט שקל לשכוח שהוא רק בן 22 פשוט מתפתח לכדי שחקן נהדר. קליעה הייתה לו גם בפורטלנד, הוא משפר את הכדרור והיכולת להגיע לסל וגם שחקן הגנה חיובי. קלע איזה 15 נקודות ברבע האחרון.
ממפיס קבוצה מוזרה. הם איבדו את הזהות ההגנתית שלהם וחטפו 126 נק' מטורונטו שהיא לא בדיוק אימפריה התקפית, זה קורה זמן קצר אחרי שחטפו מהוולבס 40 הפרש. סטיבן אדאמס פשוט נון פקטור, מדהים כמה מהר הוא איבד מהרלוונטיות שלו.
בטורונטו ואן פליט סגר טוב את המשחק עם סדרה של סלים וקבלת החלטות טובה, כמה סטריפים בהגנה, פשוט תפור עליו להיות אופציה שלישית-רביעית בקונטנדרית.
ויש לטורונטו גם את סיאקם- זוכרים אותו? איזה career arc משונה. אחרי שזכה ב-MIP וחגג על הראש של דריימונד גרין בפיינלס, נדמה שהליגה למדה אותו והוא קצת מתקשה לשחזר את ההצלחה. הוא לא אופציה אמינה להשיג נקודות בסוף משחק (ואן פליט וטרנט עדיפים), יעיל בעיקר באיזור הצבע אבל לפעמים לא מגיע שם למבטים טובים בהתקפה עומדת. הוא עדיין שחקן די ייחודי ודי צעיר שמסוגל להחזיר עטרה ליושנה אבל אני הוא זקוק להתפתחות נוספת במשחק שלו.
מינסוטה- מיאמי: אין ניצחון מספק יותר מאשר על ג'ימי באטלר אצלנו בבית. כל נגיעה שלו בכדור משכה שריקות בוז שלא ממש עזרו לנו במחצית הראשונה שהסתיימה בפיגור. ברבע השלישי היו לנו שתי ריצות נפרדות ושתיהן בניצוחו של אנת'וני אדוארדס באחד המשחקים הכי גדולים שלו בקריירה. דבר ראשון- היה ברור שזה משחק בפרופיל גבוה והיה ברור שהוא לא חושש מהרגע. דבר שני- לתפוס יום קליעה טוב תמיד עוזר. דבר שלישי- זה היה משחק האול אראונד הכי טוב שלו בקריירה עם 14 ריבאונדים (שיא קריירה) ו-6 אסיסטים (שיא עונתי). הוא תפר שלשות סטפ באק על הראש של השחקנים שקיבלו אותו בחילופים, תקף את הסל, שחרר כדורים בזמן ומאליק ביזלי (שיא עונתי של 29 נקודות מהספסל) היה הנהנה העיקרי מהן.
למיאמי היו ריצות גם ברבע השליש וגם ברבע הרביעי אבל הם ירו לעצמם ברגל עם המון איבודים, חלקם לא מחויבים, שהובילו לנקודות קלות שלנו. בנוסף לכך ששלטנו בריבאונד והגבלנו את הסקורינג שלהם בצבע, ואנדרבליט ממשיך להיות מפלצת בקטגוריות האסל עם 7 ריב' התקפה ו-4 חטיפות.
טעויות שלנו בכיסוי ההגנתי, כלומר לתת לדאנקן רובינסון מרווח נשימה, הביאו לשוויון 94 וכבר חשבתי שהקבוצה הטובה והמנוסה יותר תדע לסגור את המשחק. אבל כל מומנטום שנבנה למיאמי איכשהו נענה בשלשה גדולה מהצד שלנו ודוקא מיאמי היא זו שנתקעה בקלאץ' עם מעל 3 דקות ללא נקודות, כשבאטלר מנסה קצת יותר מדי לסחוט עבירות והירו לוקח זריקות קשות.
בסיום 113-101, ניצחון חמישי ברציפות למינסוטה. אדוארדס התפוצץ עם 33 נקודות כולל דאנק השנה שהשופטים גזלו, איזה בזבוז-
אינדיאנה התבססה על מסירות הנדאוף של סאבוניס לגארדים וגלגול שלו לסל. זה בסדר גמור אבל לדעתי היו לו 0 מהלכים עם הגב לסל במחצית+הארכה, זה היה חסר לי בקבוצה שלא משופעת ביותר מדי shot creators. למעשה הפייסרס אחת הקבוצות הכי מוגבלות בליגה במצבים של ISO בסופי משחק, הייתה תצוגה יפה של לברון בצד אחד אל מול חבר'ה כמו ברוגדון ודוארטה בצד השני שלא השיגו מבטים טובים מספיק.
לברון קלע את שלשות הסטפ באק והלייקרס עלו ליתרון 6 דקה לסיום, היה נראה שזה גמור אבל שלשה מטורפת של דוארטה בפוזשן האחרון כפתה הארכה. הבעיה שההתקפה של הפייסרס לא הייתה מספיק דינמית, במובן הזה אהבתי את הדקות של מקונל שמכניס מימד של תנועה בלי כדור.
הגו טוב מובס של הלייקרס היו חסימות של מאליק מונק ללברון שנועדו להשיג עבורו מיסמאצ'ים מול גארדים קטנים. לברון כן השתלט על המשחק בסיום עם מהלכים גדולים בשני הצדדים (השפיע על המשחק גם בהגנת הצבע) אבל אי אפשר היה שלא להבחין ביכולת הפחותה שלו בתור בולדוזר בדרך לצבע. שני פוזשנים רצופים שלו מול סאבוניס הסתיימו בהחטאות לייאפים ודוקא את מירב הנזק הוא עשה מהבלטה האהובה עליו משלוש, 5/12 במשחק מהטווח.
ווסטברוק שחקן כזה טיפש, התבלט בעיני פוזשן בו ברוגדון כדרר על הרגל של עצמו והכדור עף לבאקקורט, כלומר זה violation ודאי, במקום לזכות בכדור ווסטברוק זינק עליו ודחף אותו לכדור חוץ לטובת אינדיאנה.
בוסטון- ברוקלין: ראיתי רבע שלישי שסגר את המשחק לטובת הנטס. ג'יילן בראון חזר וכמו מין חוק טבע כזה בבוסטון זה אומר שטייטום הלך 4/16 מהשדה. ההתקפה של ברוקלין עברה דרך הארדן והזכירה יותר את עונה שעברה בה הוא הפסיליטייטור העיקרי. סטיב נאש לאט אבל בטוח מוצא את הפינישרים העדיפים בקבוצה, פטי מילס קודם לחמישייה ותופר את השלשות הפנויות באחוזים מצוינים ולמרכו אלדריג' השתלט על הדקות של גריפין וחי את החלום מבחינתו- כל אותם מיד ריינג' תחת שמירה שזרק כל הקריירה הופכים בברוקלין לזריקות פנויות, עונת באונס-באק טובה שלו עם 57% מהשדה (באף עונה אחרת בקריירה לא עבר את ה-51%).
גריפין לא רק איבד את מקומו לטובת אלדריג' אלא יצא לחלוטין מהרוטציה, DNP שלו גם מאחורי מילסאפ וג'יימס ג'ונסון, וזה מבלי להתייחס לקלקסטון שלא היה כשיר.
אז ברוקלין ברחה ל-30 הפרש ובול גיים, זה הניצחון השלישי ברציפות שלה על קבוצות במאזן חיובי. אמנם קליבלנד פעמיים ובוסטון זה לא המיטב שיש לליגה להציע אבל זה צעד בכיוון הנכון עבור קבוצה שהובסה בכל משחק בפרופיל גבוה שהיה לה העונה (מילווקי, מיאמי, גולדן). הארדן מסיר חלודה והנטס מתחילים להיראות כמו הקונטנדרית שציפינו אפילו בלי קיירי.
וושינגטון ושיקאגו,שתיים מההפתעות החיוביות במזרח העונה מאבדות גובה עם הפסדים לשתי הקבוצות האחרונות בליגה (ניו אורלינס, יוסטון בהתאמה). וושינגטון פשוט קיבלה בראש מהרגע הראשון, זה לא היה תחרותי. שיקאגו היה קצת יותר מעניין עם ווצ'ביץ' שחזר לשחק, הבולס היו בפיגור דו ספרתי ברבע האחרון והתחילו לייצר ריצה שנעצרה בהחלטת שיפוט תמוהה בה לונזו קלע שלשה וסתם הפיל את עצמו על הפארקט ללא שום מגע (אבל גם ללא רמז לעבירת תוקף), השופטים התייחסו אל הנפילה שלו בתור "מכשול" לשחקן שעשה קלוזאאוט וביטלו את הסל. הבולס עשו ניסיון נוסף אבל שלשות של יוסטון שברו את המומנטום והשיגו ניצחון 118-113 שקטע רצף 15 הפסדים. שיקאגו לא יכולה להרשות לעצמה לספוג 118 נקודות מקבוצת ההתקפה הגרועה בליגה, או לחילופין לחטוף 54 נקודות מדנואל האוס, שנגון, גריסון מת'יוז ומישהו בשם ארמוני ברוקס- ארבעתם קלעו דו ספרתי מהספסל בדקות קצובות.
ממפיס- טורונטו: רבע אחרון מומלץ בהחלט, כדורסל ברמה גבוהה משני הצדדים. דילון ברוקס וגארי טרנט נכנסו לדו קרב קלאסי מתובל בטראש טוק, סדרה של סלים קשים אחד על הראש של השני. ברוקס נראה עוד יותר מגודל פיזית ממה שהיה בעונה הקודמת וטרנט שקל לשכוח שהוא רק בן 22 פשוט מתפתח לכדי שחקן נהדר. קליעה הייתה לו גם בפורטלנד, הוא משפר את הכדרור והיכולת להגיע לסל וגם שחקן הגנה חיובי. קלע איזה 15 נקודות ברבע האחרון.
ממפיס קבוצה מוזרה. הם איבדו את הזהות ההגנתית שלהם וחטפו 126 נק' מטורונטו שהיא לא בדיוק אימפריה התקפית, זה קורה זמן קצר אחרי שחטפו מהוולבס 40 הפרש. סטיבן אדאמס פשוט נון פקטור, מדהים כמה מהר הוא איבד מהרלוונטיות שלו.
בטורונטו ואן פליט סגר טוב את המשחק עם סדרה של סלים וקבלת החלטות טובה, כמה סטריפים בהגנה, פשוט תפור עליו להיות אופציה שלישית-רביעית בקונטנדרית.
ויש לטורונטו גם את סיאקם- זוכרים אותו? איזה career arc משונה. אחרי שזכה ב-MIP וחגג על הראש של דריימונד גרין בפיינלס, נדמה שהליגה למדה אותו והוא קצת מתקשה לשחזר את ההצלחה. הוא לא אופציה אמינה להשיג נקודות בסוף משחק (ואן פליט וטרנט עדיפים), יעיל בעיקר באיזור הצבע אבל לפעמים לא מגיע שם למבטים טובים בהתקפה עומדת. הוא עדיין שחקן די ייחודי ודי צעיר שמסוגל להחזיר עטרה ליושנה אבל אני הוא זקוק להתפתחות נוספת במשחק שלו.
מינסוטה- מיאמי: אין ניצחון מספק יותר מאשר על ג'ימי באטלר אצלנו בבית. כל נגיעה שלו בכדור משכה שריקות בוז שלא ממש עזרו לנו במחצית הראשונה שהסתיימה בפיגור. ברבע השלישי היו לנו שתי ריצות נפרדות ושתיהן בניצוחו של אנת'וני אדוארדס באחד המשחקים הכי גדולים שלו בקריירה. דבר ראשון- היה ברור שזה משחק בפרופיל גבוה והיה ברור שהוא לא חושש מהרגע. דבר שני- לתפוס יום קליעה טוב תמיד עוזר. דבר שלישי- זה היה משחק האול אראונד הכי טוב שלו בקריירה עם 14 ריבאונדים (שיא קריירה) ו-6 אסיסטים (שיא עונתי). הוא תפר שלשות סטפ באק על הראש של השחקנים שקיבלו אותו בחילופים, תקף את הסל, שחרר כדורים בזמן ומאליק ביזלי (שיא עונתי של 29 נקודות מהספסל) היה הנהנה העיקרי מהן.
למיאמי היו ריצות גם ברבע השליש וגם ברבע הרביעי אבל הם ירו לעצמם ברגל עם המון איבודים, חלקם לא מחויבים, שהובילו לנקודות קלות שלנו. בנוסף לכך ששלטנו בריבאונד והגבלנו את הסקורינג שלהם בצבע, ואנדרבליט ממשיך להיות מפלצת בקטגוריות האסל עם 7 ריב' התקפה ו-4 חטיפות.
טעויות שלנו בכיסוי ההגנתי, כלומר לתת לדאנקן רובינסון מרווח נשימה, הביאו לשוויון 94 וכבר חשבתי שהקבוצה הטובה והמנוסה יותר תדע לסגור את המשחק. אבל כל מומנטום שנבנה למיאמי איכשהו נענה בשלשה גדולה מהצד שלנו ודוקא מיאמי היא זו שנתקעה בקלאץ' עם מעל 3 דקות ללא נקודות, כשבאטלר מנסה קצת יותר מדי לסחוט עבירות והירו לוקח זריקות קשות.
בסיום 113-101, ניצחון חמישי ברציפות למינסוטה. אדוארדס התפוצץ עם 33 נקודות כולל דאנק השנה שהשופטים גזלו, איזה בזבוז-