סיכום המסע לפולין 2002
אוקי, זה קטע שכתבתי ביומן שלי בתאריך 8/9/2002, זה סיכום שכתבתי על המסע שלי לפולין, חילקתי את ההודעה לשני חלקים כי היא ארוכה מדיי בשביל לכתוב אותה בהודעה אחת... חזרתי מפולין, ויש כל כך הרבה לספר פה, אבל אין לי כוח לכתוב הכל, אני אכתוב, אם ייצא לי לשפוך פה את הלב, למה לא, אם לא, אני אספר "חוויות" שהיו לי שם, קודם, למי שקורא את זה ומתלבט אם לנסוע או לא, אז תשובה אחת: כן!!!!, ישבנו ביום האחרון בפולין (מסע של 8 ימים) וחשבנו על מי שלא נסע, בעצם, הגענו שאפילו אנחנו מרחמים על מי שלא נסע, כאילו, מי שלא נסע והפסיד את החוויה הזאת, אצלי זה שינה הרבה, קודם, את מה שאני יודע על השואה, כאילו, ראיתי המון המון סרטים, שמעתי עדויות, קראתי ספרים, אבל שם אתה שומע, רואה, מרגיש, והכל ביחד גורם לך לדעת פי 1000 יותר ממה שידעת עד עכשיו, דבר שני, תפיסה לחיים, יצאה איתנו אשת עדות, קוראים לה לילי, היא כל כך אישה חזקה, עברה את גטו לודג' ואת אושוויץ כשאמא שלה נשלחה למוות באושוויץ ואבא שלה עוד מת בגטו, ואיתנו היא יכולה לחזור לשם ולספר את כל מה שהיה, וחוץ מהסיפורים היא אישה כל כך שמחה ומחזקת, ולמדתי ממנה כמה שצרות לא צריכות להחליש אותנו וההפך, צריכים לקחת אותן בתור משהו מחזק, ובכלל, היא שינתה לי הרבה תפיסות על החיים, בקיצור המסע שינה אותי, דבר שני, הביקורים במחנות, המצבות שם ענקיות וחזקות מהמשמעות שהן משדרות, ככה זה לפחות בטרבלינקה, מחנה שהנאצים הרסו כדי ש"לא יידעו", שלא יידעו שכל מי שבא לשם ברכבת, תוך שעתיים נרצח ואז ישר הגיע משלוח הבא, מחנה שהוא בית חרושת להשמדה בסבל, ושם יש 15 אלף אבנים שכל אבן מייצגת קהילה, ואבנים לא קטנות, בגודת של תינק בן 4, וזה חזק להסתובב ביניהן, ואחר כך, מיידאנק, מחנה עבודה והשמדה, לראות אותו, מחנה שנשמר, עם הצריפים, עם צריף שמלא בנעליים, רק נעליים, אתה נכנס לתוך הצריף כשאתה מוקף בנעליים ואתה הולך לתוכו עד שיש חושך מוחלט ואתה לא רואה כלום, אבל מסביבך עוד נעליים, והרבה, כמעט בכיתי שם כשראיתי את כל הנעליים, כי לחשוב, שבעצם זה קמצוץ מהנעליים הריקות שנשארו שם, חלק הועברו לגרמניה כי זה "חומר ייצור",, אחר כך לראות את המגדלי שמירה ואז, את התאי גזים, את הציקלון ב', כשמספרים לנו שהנאצים הכניסו לשם נשים, גברים, ילדים, ואמרו להם להרים ידיים למעלה שיהיה יותר קל לדחוס אותם, ואז, כשממש אין אויר, אין איך לזוז, הם זרקו על הידיים המושטות למעלה תינוקות כדי למלא את כל התאי גזים, ואז, 20 דקות אחרי שזורקים את גרגירי הגז, מביאים יהודים שיוציאו את הגופות, ולשמוע את הסיפור הזה, כשאתה עומד במקום שהכל קרה, כשאתה עומד מתחת לחור שזרקו את הגרגירים של הצקלון, עצמתי את העיניים, דימיינתי את הצרחות, את התחושה של החנק, הפחד, ההרגשה שזהו הרגע האחרון בחייך, שלא תיקבר, שיישרפו את גופתך, שלא יהיה מי שיבכה עליך, שאתה לא האחרון, ימותו עוד אלפים, עשרות אלפים, איך בכלל אפשר לעשות דבר כזה?, להיות שם זה נותן פרספקטיבה אחרת לתחושה, להרגשה, לחוזק של המחשבה על מה שקרה שם, אבל זה לא נותן תשובה, איך דבר כזה יכול להיות, ואז, השיא, אושוויץ, הבלוקים, השלט "העבודה משחררת", הסיפורים על בלוק העינויים של מנגלה, כשאתה עומד מול הבלוק שלו, בלוק 10 אם אני לא טועה, לעמוד מול קיר יריה, מול עץ תליה, להיות בתוך בלוק כשמולך יש הר של שיערות אסופים לתוך חדר קטן, כשאתה רואה את הקמצוץ... לדעת שנאספו יותר משתי טון שיערות, לראות אוסף של נעליים של תינוקות, לראות מזוודות מיותמות, התחושה קשה, ואז בא אחד השיאים של השיאים, כולם, ילדי המשלחת (70 ילדים) בתוך חדר, ואז נשמע ברקע השיר "אל מלא רחמים" שנשמע בהלוויות, באמצע החדר, הרבה נרות זיכרון, ואז מישהי עומדת ומקריאה ת השיר "לכל איש יש שם" ואז, עומד ילד, אומר את שמות הנספים ממשפחתו, ואז, מתיישב, מישהו מתחיל לבכות, ועוברים 10-15 שניות, ונעמד עוד אחד, אומר את שמות הנספים ממשפחתו, מתיישב, שוב שקט, שוב בוכים, וכך חצי מהמשלחת בתורה נעמדים כל 10-20 שניות, כשיש את מי שמתפרץ בבכי שקט בתורו, וכך, כשהרגשתי מוכן קמתי ואמרתי, את שמות הורי סבתי, האחים של סבתי, אחות של סבתי, הורי סבי ואחיו של סבי, והתיישבתי, עוד לא בכיתי, אחר כך יצאנו בשקט מהחדר, נתנו לנו לשבת בחוץ, התיישבתי ליד עץ שהיה שם, והתחלתי לבכות, וכך כמעט כולם, בכי חזק, אנשים מחבקים אחד את השני, מהתפיסה שכולם עכשיו רואים, זה כמעט אצל כולם, כמעט כולנו נכדים לניצולי שואה, וגם מי שאין לו במשפחה ניצול שואה, ישב ובכה, היה קשה, אחרי שיצאנו מאושוויץ 1, שזה המחנה שבו השלט "העבודה משחררת", הלכנו למחנה ש-3 קילומטר ממנו, אושוויץ בירקנאו, שם יש את הפסי רכבת שמובילים לתוך המחנה עצמו, ולעמוד שם, כשראיתי בסרטים את הפסי רכבת המפורסמים האלה, נכנסנו לתוך אחד הצריפים, שפעם שימש כשירותים, ומה זה השירותים שם?,זה אבנים עם חור, אבנים קפואות בחורף, וקיץ? כמעט שאין דבר כזה בפולין, וישבנו שם על הרצפה, ולילי, העדה ישבה והתחילה לספר לנו את סיפורה באושוויץ, את מה שעבר עליה מאז שהגיעה לשם עם פסי הרכבת, היא ואמא שלה עמדו בתור, בסלקציה, ואמא שלה נשלחה למוות, והיא, היא יתומה מאותו רגע נשלחה ל"חיים", איזה חיים....., בצריף מגורים שלה, היא הייתה בדרגש הגבוהה, מתוך 3 דרגשים, מי שהיה בדרגש התחתון סבל כי אי היה אפשר ללכת בלילה לשירותים והיו כאלה שהשתינו במכנסיים והכל נזל על מי שלמטה, ופעם אחת היא נפצאה ברגל, היה לה קצת חום, וחברות שלה לדרגש, גנבו לה כל יום לחם, הן לעסו אותו ושמו לה את הלחם הלעוס על הפצע, זאת הדרך היחידה שהייתה לרפא אותו, היא סיפרה לנו, שבחודשיים שהיה לה את הפצע, היא בכתה כל יום, כל לילה, ומאז שהפסיקה לבכות, נגמרו לה הדמעות, שישים שנה עברו, והיא הייתה כבר באושוויץ פעמיים מאז מלחמה, ולא בכתה, בעלה מת, והיא לא בכתה, פשוט, נגמרו לה הדמעות, והיא עברה את המלחמה, וסיימה לספר לנו את הסיפור וכולנו מחאנו לה כפיים, ואז, פתאום, אחורי שישים שנה, היא פרצה בבכי, בכי חזק והמדריכה חיבקה אותה, פתאום, כך, אחרי שישים שנה בנאדם מתחיל לבכות שוב, וכולנו התחלנו לבכות איתה, זה היה כל כך מרגש... היא אמרה לנו שהיא מתביישת קצת, כי היא רק אמרה לנו שהיא לא יודעת לבכות והיא גם אמרה שאם הבת שלה תשמע שהיא בכתה היא לא תאמין לה, היה מדהים, כי זה לא שעכשיו, היא הייתה עצובה כל הטיול, היא חזרה, היא צחקה איתנו, וכולם במשך הטיול באו אליה לאט וביקשו להצטלם איתה, אפילו אני זכיתי להצטלם איתה, והיא כזאת צנוע וחמודה, אני מקנא בנכדים שלה, כזאת סבתא, לא שיש לי בעיה עם סבתא שלי, אני מת על סבתא שלי, אני אוהב אותה, עכשיו אני יודע שהיא הייתה במחנה בודה, אני יודעשהיא הייתה בגטו, אני מבין יותר מה עבר עליה, כאילו, לא מבין, אני יודע יותר, מבין אי אפשר, להבין את החיות האלה... באמת שאי אפשר. (המשך בהודעה הבאה..., אתכם הסליחה)
אוקי, זה קטע שכתבתי ביומן שלי בתאריך 8/9/2002, זה סיכום שכתבתי על המסע שלי לפולין, חילקתי את ההודעה לשני חלקים כי היא ארוכה מדיי בשביל לכתוב אותה בהודעה אחת... חזרתי מפולין, ויש כל כך הרבה לספר פה, אבל אין לי כוח לכתוב הכל, אני אכתוב, אם ייצא לי לשפוך פה את הלב, למה לא, אם לא, אני אספר "חוויות" שהיו לי שם, קודם, למי שקורא את זה ומתלבט אם לנסוע או לא, אז תשובה אחת: כן!!!!, ישבנו ביום האחרון בפולין (מסע של 8 ימים) וחשבנו על מי שלא נסע, בעצם, הגענו שאפילו אנחנו מרחמים על מי שלא נסע, כאילו, מי שלא נסע והפסיד את החוויה הזאת, אצלי זה שינה הרבה, קודם, את מה שאני יודע על השואה, כאילו, ראיתי המון המון סרטים, שמעתי עדויות, קראתי ספרים, אבל שם אתה שומע, רואה, מרגיש, והכל ביחד גורם לך לדעת פי 1000 יותר ממה שידעת עד עכשיו, דבר שני, תפיסה לחיים, יצאה איתנו אשת עדות, קוראים לה לילי, היא כל כך אישה חזקה, עברה את גטו לודג' ואת אושוויץ כשאמא שלה נשלחה למוות באושוויץ ואבא שלה עוד מת בגטו, ואיתנו היא יכולה לחזור לשם ולספר את כל מה שהיה, וחוץ מהסיפורים היא אישה כל כך שמחה ומחזקת, ולמדתי ממנה כמה שצרות לא צריכות להחליש אותנו וההפך, צריכים לקחת אותן בתור משהו מחזק, ובכלל, היא שינתה לי הרבה תפיסות על החיים, בקיצור המסע שינה אותי, דבר שני, הביקורים במחנות, המצבות שם ענקיות וחזקות מהמשמעות שהן משדרות, ככה זה לפחות בטרבלינקה, מחנה שהנאצים הרסו כדי ש"לא יידעו", שלא יידעו שכל מי שבא לשם ברכבת, תוך שעתיים נרצח ואז ישר הגיע משלוח הבא, מחנה שהוא בית חרושת להשמדה בסבל, ושם יש 15 אלף אבנים שכל אבן מייצגת קהילה, ואבנים לא קטנות, בגודת של תינק בן 4, וזה חזק להסתובב ביניהן, ואחר כך, מיידאנק, מחנה עבודה והשמדה, לראות אותו, מחנה שנשמר, עם הצריפים, עם צריף שמלא בנעליים, רק נעליים, אתה נכנס לתוך הצריף כשאתה מוקף בנעליים ואתה הולך לתוכו עד שיש חושך מוחלט ואתה לא רואה כלום, אבל מסביבך עוד נעליים, והרבה, כמעט בכיתי שם כשראיתי את כל הנעליים, כי לחשוב, שבעצם זה קמצוץ מהנעליים הריקות שנשארו שם, חלק הועברו לגרמניה כי זה "חומר ייצור",, אחר כך לראות את המגדלי שמירה ואז, את התאי גזים, את הציקלון ב', כשמספרים לנו שהנאצים הכניסו לשם נשים, גברים, ילדים, ואמרו להם להרים ידיים למעלה שיהיה יותר קל לדחוס אותם, ואז, כשממש אין אויר, אין איך לזוז, הם זרקו על הידיים המושטות למעלה תינוקות כדי למלא את כל התאי גזים, ואז, 20 דקות אחרי שזורקים את גרגירי הגז, מביאים יהודים שיוציאו את הגופות, ולשמוע את הסיפור הזה, כשאתה עומד במקום שהכל קרה, כשאתה עומד מתחת לחור שזרקו את הגרגירים של הצקלון, עצמתי את העיניים, דימיינתי את הצרחות, את התחושה של החנק, הפחד, ההרגשה שזהו הרגע האחרון בחייך, שלא תיקבר, שיישרפו את גופתך, שלא יהיה מי שיבכה עליך, שאתה לא האחרון, ימותו עוד אלפים, עשרות אלפים, איך בכלל אפשר לעשות דבר כזה?, להיות שם זה נותן פרספקטיבה אחרת לתחושה, להרגשה, לחוזק של המחשבה על מה שקרה שם, אבל זה לא נותן תשובה, איך דבר כזה יכול להיות, ואז, השיא, אושוויץ, הבלוקים, השלט "העבודה משחררת", הסיפורים על בלוק העינויים של מנגלה, כשאתה עומד מול הבלוק שלו, בלוק 10 אם אני לא טועה, לעמוד מול קיר יריה, מול עץ תליה, להיות בתוך בלוק כשמולך יש הר של שיערות אסופים לתוך חדר קטן, כשאתה רואה את הקמצוץ... לדעת שנאספו יותר משתי טון שיערות, לראות אוסף של נעליים של תינוקות, לראות מזוודות מיותמות, התחושה קשה, ואז בא אחד השיאים של השיאים, כולם, ילדי המשלחת (70 ילדים) בתוך חדר, ואז נשמע ברקע השיר "אל מלא רחמים" שנשמע בהלוויות, באמצע החדר, הרבה נרות זיכרון, ואז מישהי עומדת ומקריאה ת השיר "לכל איש יש שם" ואז, עומד ילד, אומר את שמות הנספים ממשפחתו, ואז, מתיישב, מישהו מתחיל לבכות, ועוברים 10-15 שניות, ונעמד עוד אחד, אומר את שמות הנספים ממשפחתו, מתיישב, שוב שקט, שוב בוכים, וכך חצי מהמשלחת בתורה נעמדים כל 10-20 שניות, כשיש את מי שמתפרץ בבכי שקט בתורו, וכך, כשהרגשתי מוכן קמתי ואמרתי, את שמות הורי סבתי, האחים של סבתי, אחות של סבתי, הורי סבי ואחיו של סבי, והתיישבתי, עוד לא בכיתי, אחר כך יצאנו בשקט מהחדר, נתנו לנו לשבת בחוץ, התיישבתי ליד עץ שהיה שם, והתחלתי לבכות, וכך כמעט כולם, בכי חזק, אנשים מחבקים אחד את השני, מהתפיסה שכולם עכשיו רואים, זה כמעט אצל כולם, כמעט כולנו נכדים לניצולי שואה, וגם מי שאין לו במשפחה ניצול שואה, ישב ובכה, היה קשה, אחרי שיצאנו מאושוויץ 1, שזה המחנה שבו השלט "העבודה משחררת", הלכנו למחנה ש-3 קילומטר ממנו, אושוויץ בירקנאו, שם יש את הפסי רכבת שמובילים לתוך המחנה עצמו, ולעמוד שם, כשראיתי בסרטים את הפסי רכבת המפורסמים האלה, נכנסנו לתוך אחד הצריפים, שפעם שימש כשירותים, ומה זה השירותים שם?,זה אבנים עם חור, אבנים קפואות בחורף, וקיץ? כמעט שאין דבר כזה בפולין, וישבנו שם על הרצפה, ולילי, העדה ישבה והתחילה לספר לנו את סיפורה באושוויץ, את מה שעבר עליה מאז שהגיעה לשם עם פסי הרכבת, היא ואמא שלה עמדו בתור, בסלקציה, ואמא שלה נשלחה למוות, והיא, היא יתומה מאותו רגע נשלחה ל"חיים", איזה חיים....., בצריף מגורים שלה, היא הייתה בדרגש הגבוהה, מתוך 3 דרגשים, מי שהיה בדרגש התחתון סבל כי אי היה אפשר ללכת בלילה לשירותים והיו כאלה שהשתינו במכנסיים והכל נזל על מי שלמטה, ופעם אחת היא נפצאה ברגל, היה לה קצת חום, וחברות שלה לדרגש, גנבו לה כל יום לחם, הן לעסו אותו ושמו לה את הלחם הלעוס על הפצע, זאת הדרך היחידה שהייתה לרפא אותו, היא סיפרה לנו, שבחודשיים שהיה לה את הפצע, היא בכתה כל יום, כל לילה, ומאז שהפסיקה לבכות, נגמרו לה הדמעות, שישים שנה עברו, והיא הייתה כבר באושוויץ פעמיים מאז מלחמה, ולא בכתה, בעלה מת, והיא לא בכתה, פשוט, נגמרו לה הדמעות, והיא עברה את המלחמה, וסיימה לספר לנו את הסיפור וכולנו מחאנו לה כפיים, ואז, פתאום, אחורי שישים שנה, היא פרצה בבכי, בכי חזק והמדריכה חיבקה אותה, פתאום, כך, אחרי שישים שנה בנאדם מתחיל לבכות שוב, וכולנו התחלנו לבכות איתה, זה היה כל כך מרגש... היא אמרה לנו שהיא מתביישת קצת, כי היא רק אמרה לנו שהיא לא יודעת לבכות והיא גם אמרה שאם הבת שלה תשמע שהיא בכתה היא לא תאמין לה, היה מדהים, כי זה לא שעכשיו, היא הייתה עצובה כל הטיול, היא חזרה, היא צחקה איתנו, וכולם במשך הטיול באו אליה לאט וביקשו להצטלם איתה, אפילו אני זכיתי להצטלם איתה, והיא כזאת צנוע וחמודה, אני מקנא בנכדים שלה, כזאת סבתא, לא שיש לי בעיה עם סבתא שלי, אני מת על סבתא שלי, אני אוהב אותה, עכשיו אני יודע שהיא הייתה במחנה בודה, אני יודעשהיא הייתה בגטו, אני מבין יותר מה עבר עליה, כאילו, לא מבין, אני יודע יותר, מבין אי אפשר, להבין את החיות האלה... באמת שאי אפשר. (המשך בהודעה הבאה..., אתכם הסליחה)