סיינפלד וסוהו
סליחה מראש על תיאורי הכיוונים בקניון, פשוט יש תמונות שרודפות אותי, ועל סימני הקריאה המיותר ועל הארוך אם הוא מפריע למישהו, פשוט התחלתי לדאוג שמא נגמר הסיינפלד בחיינו. מבחינת הקבוצה שלי, כמו שהתחלנו בעקבות בלאק סול לקרוא לזה, סיינפלד זה בערך הצב שעליו יושב העולם. כבר אמרתי לכם שרק מה שקורה קרוב מאוד אלי שייך לעולם המצומצם שלי, ומתחת לעולם הזה יושב הצב סיינפלד, הוא יכול להיות צב כמו בסרטון המתוק עם הקופים מערוץ שמונה, או צב שעומד על פיל או להפך- העיקר שזה יסוד מאוד חשוב לצורת הדיבור שלי ושל חברות שלי. כבר דיברנו רבות על איך פרחות יכולות לא לראות את העולם ככה, למה יותר נוח להן לחשוב מי אוהב את מי שהן אוהבות ומנסה לגנוב אותו [סכסכנית!] מאשר לדבר דיבורי סיינפלד. וזאת לא רק צורת דיבור, הרי כולנו מכירים את זה, זאת צורת מחשבה- זה לא הדברים המשונים שקוראים לאנשי הסיינפלד- זאת הצורה שהם מיסתכלים עליהם- עד כמה שקוראים להם דברים מאוד מאוד סיינפלדיים, כאלה שאפשר לחייך מולם באושר ולדעת שזה לא קורה לאנשים אמיתיים. או שמא? הרי לכולנו קרו דברי סיינפלד, ואני די בטוחה שאתם מקפידים לשים לב לזה, וגם אם לא- אתם יודעים שמשהו מאוד לא נורמלי ומאוד משעשע קרה לכם, אפילו אם צריך להיתרחק מהטראומה כדי להבין את השעשוע הגדול. והנה, כאן לראשונה, סיפור סוהו. הסיפור הסיינפלדי המסופר ביותר שקרה לי ולחברות שלי. הימים ימי חופש, עוד בתקופה שורד הייתה רזה, והזמנים זמני חופש- חופש גדול כמדומני, סביבות יום הולדת אמא. אני וחברותי, ובהן הלנה שבאה לכבוד החופש מתל אביב, הלכו לקניון, וזאת מכיוון שאח נננננ שלי נישאר בעפולה אצל בן דוד במקום ללכת לקניון להביא לאמא מתנה. ענת רצתה סיכות ביטחון, חיפשנו סיכות בסופר, שמה ראינו גם בן אנד ג`ריס, אבל לא קנינו מפאת מחסור במזומנים- למרות שבסופרים זה לא יותר יקר מגלידות רגילות שלא באות בחבילות משפחתיות. ואני ראיתי בקבוק קולה במקרר קטן. ענת אמרה לי לא לקנות אותו כי הוא גדול מדי [550 לפי דעתי], אני לא הקשבתי- או יותר נכון עניתי ב``אני כן אשתה את זה, מה זה מפריע לך? אתן תעזרו לי`` והיא עונה ב``אבל למה את חייבת לקנות את הבקבוק? כדי להרגיז אותי?``. וגם בוויכוח הזה יש השפעות סינפלדיות למדי, בעיקר בנושא שלו- אבל אני סטיתי. יצאנו מהסופר והמשכנו לחפש מתנה, החלטנו ללכת לסוהו- שמה יש דברים יפים. כבר היינו ממש עייפות, הסתכלנו על כל מיני דברים, רציתי לדעת מחיר של משהו, והמוכר דיבר בטלפון. אז ישבנו על ספה מאוד נוחה שהייתה שם, במשך די הרבה זמן. עכשיו, בואו נחזור אחורה, בדרך מהסופר אני ממש לא גמרתי את הקולה, אז נתתי לענת לסחוב אותה בתיק שלה, היא בטח קראה קריאות ניצחון על זה שלא גמרתי את הקולה ואני בטח התגוננתי. היא שתתה קצת מהקולה. משום מה היא לא סגה את הפקק עד הסוף. פתאום הבחנתי בכתם על הספה שישבנו עליה. המחשבה שלי עברה מאוד מהר מהיי יש כתם על הספה הזאת, לאיכס, ובשניה אח``כ ל-אאאה! כתם יוצא מקולה! וזה היה כתם מאוד גדול, לא סימן קטן, משהו רוצח ספות שכזה. אמא! אני רוצה את אמא! עשיתי לחברות שלחי צלילי אמממ.. תסתכלו על זה- אאאאאה!! ואז החברות שלי עשו מעשה בילתי ניסלח- הסתובבו וברחו בשאגות מהמקום. אני כבר קמתי מהספה, הסתכלתי מסביב, המוכר עדיין היה בטלפון, אני הייתי לבד, אספתי את החפצים שראיתי בסביבתי, ונסתי משם. עברנו מחנות לחנות מקוות שאף אחד לא יצא בצעקות מסוהו, ובאמת אף אחד לא יצא, מיותר לציין [אאאאה!] שהיינו די מבוהלות ובצדק, ורק אחרי כמה חנויות כשכולנו התקבצנו בחנות פרחית כל שהיא- אולי נו ניים, התחלנו לצחקק על המאורע. המשכנו להלך בקניון- אני עוד לא קניתי מתנה, תוך כדי שאנחנו מתרחקות מסוהו. יש חלקים שקצת הדחקתי, למשל מה בדיוק הביא אותי לחפש את הפלאפון של אמא שלי שהיא אמרה לי לא לאבד- אני יודעת שזה היה באיזור הצד שמול הסופר, ואני צעקתי לחברות שלי שאו או, וזה לא פה, וזה כנראה בסוהו. אהההההההההההההההההה! אני רוצה גלידה ממקדולדס, זעקתי! אנחנו היינו בדרך למקדונלדס למעלה, לקנות גלידה, היו שם מדרגות ועלינו, מהר, כמה שיותר מהר, אולי העולם שוב פעם יהייה הגיוני אחרי שנאכל גלידה ממק דונלדס- מחסל כאבי הראש הרישמי של הקיץ. עלינו. הקפנו את הקומה והגענו לאיזור האוכל. היי! הנה אמא! ודודה! זה לא יכול להיות, אמא בעפולה! היא הלכה להחזיר את האח הננננ שלי, אמא בעפולה, היא לא פה! רגע, אני לא יכולה לפגוש את אמא עכשיו, אבל היא ממש מולי, מה לעשות? היא מסתכלת עלי.. מה לעשות? להיסתובב ולהימלט מהמקום בהליכה יותר מהירה! אנחנו הולכות, מהר, מקיפות את הקומה [עם הגלידות שחלק קנו] ויורדות מהר למטה, כמה שיותר רחוק מאמא, אני לא צריכה לפגוש אותה עכשיו. או קיי, עכשיו מה? צריך להחזיר את הפלאפון, מי ילך להביא אותו? לא אני, זה בטוח. אנחנו במנגו, למנגו יש כניסה אחת ממש ליד סוהו, אפשר להיכנס עם גלידות? אף אחד לא אומר כלום אז בטח מותר. [לא להפיל את הגלידה, לא להפיל את הגלידה, לא להרוס שום דבר]. במנגו היינו המון זמן, חלק גדול ממנו ליד הפתח לסוהו חצי מתחבאות- ענת באקט של גילוי אומץ ולקיחת אחריות על החצי סגירה של הבקבוק, וסתם כמעשה ניפלא, התנדבה לבדוק אם הפלאפון באמת שם. ואנחנו נישארנו עם התפקיד לצלצל לפלאפון כדי שהיא תדע איפה הוא, תיקח אותו ותצא בשיא המהירות משם. בזמן הזה הלנה ואנחנו עברנו על כל מיני סיפורים משונים מאוד שקרו לנו, והעברו לתל אביב עיר הקודש תוך עיוות קל בטלפון- וצחקנו רבות. לא יודעת מה בדיוק קרה שם, זה לקח הרבה זמן ואיכשהו הסתיים מול הסופר שוב פעם, בלי הפלאפון. הלנה צילצלה לפלאפון של אמא שלי שבסוהו, אנחנו עמדנו לידה, פתאום היא אומרת לי בקול וחצי חיוך של יגאל שילון מאחוריך, ותוך כדי דאגה שכימעט שכנעה אותי- זאת אמא שלך. פני מחווירות, אל תעבדי עלי, אני אומרת, זה לא זמן טוב, אני אפול ואמות אמרתי, אפול ואמות. היא נתנה לי את הטלפון בפרצוף של ``את לא מאמינה לי? ב`קשה! ..חיחי עבדתי עלייך`` ואני עניתי בחרדה. כן, זאת הייתה אמא. אמא הסבירה לי משהו מעורפל על האיש מסוהו שמצא את הפלאפון והתקשר אליה והיא הייתה בקניון עם דודים שלי שהיא הביאה מעפולה לראות את הגרעעענד קניון ושנבוא לצד השני ש הקניון והיא תסיע אותנו הבייתה. ???????????? מפה זה רק קצת מוזר ופחות מעניין, אני לא אמשיך- שום דבר רע לא קרה, רק צחקנו הרבה, ומאז לא נכנסתי לסוהו, וחבל, יש שם דברים יפים. ומה אתם מספרים?
סליחה מראש על תיאורי הכיוונים בקניון, פשוט יש תמונות שרודפות אותי, ועל סימני הקריאה המיותר ועל הארוך אם הוא מפריע למישהו, פשוט התחלתי לדאוג שמא נגמר הסיינפלד בחיינו. מבחינת הקבוצה שלי, כמו שהתחלנו בעקבות בלאק סול לקרוא לזה, סיינפלד זה בערך הצב שעליו יושב העולם. כבר אמרתי לכם שרק מה שקורה קרוב מאוד אלי שייך לעולם המצומצם שלי, ומתחת לעולם הזה יושב הצב סיינפלד, הוא יכול להיות צב כמו בסרטון המתוק עם הקופים מערוץ שמונה, או צב שעומד על פיל או להפך- העיקר שזה יסוד מאוד חשוב לצורת הדיבור שלי ושל חברות שלי. כבר דיברנו רבות על איך פרחות יכולות לא לראות את העולם ככה, למה יותר נוח להן לחשוב מי אוהב את מי שהן אוהבות ומנסה לגנוב אותו [סכסכנית!] מאשר לדבר דיבורי סיינפלד. וזאת לא רק צורת דיבור, הרי כולנו מכירים את זה, זאת צורת מחשבה- זה לא הדברים המשונים שקוראים לאנשי הסיינפלד- זאת הצורה שהם מיסתכלים עליהם- עד כמה שקוראים להם דברים מאוד מאוד סיינפלדיים, כאלה שאפשר לחייך מולם באושר ולדעת שזה לא קורה לאנשים אמיתיים. או שמא? הרי לכולנו קרו דברי סיינפלד, ואני די בטוחה שאתם מקפידים לשים לב לזה, וגם אם לא- אתם יודעים שמשהו מאוד לא נורמלי ומאוד משעשע קרה לכם, אפילו אם צריך להיתרחק מהטראומה כדי להבין את השעשוע הגדול. והנה, כאן לראשונה, סיפור סוהו. הסיפור הסיינפלדי המסופר ביותר שקרה לי ולחברות שלי. הימים ימי חופש, עוד בתקופה שורד הייתה רזה, והזמנים זמני חופש- חופש גדול כמדומני, סביבות יום הולדת אמא. אני וחברותי, ובהן הלנה שבאה לכבוד החופש מתל אביב, הלכו לקניון, וזאת מכיוון שאח נננננ שלי נישאר בעפולה אצל בן דוד במקום ללכת לקניון להביא לאמא מתנה. ענת רצתה סיכות ביטחון, חיפשנו סיכות בסופר, שמה ראינו גם בן אנד ג`ריס, אבל לא קנינו מפאת מחסור במזומנים- למרות שבסופרים זה לא יותר יקר מגלידות רגילות שלא באות בחבילות משפחתיות. ואני ראיתי בקבוק קולה במקרר קטן. ענת אמרה לי לא לקנות אותו כי הוא גדול מדי [550 לפי דעתי], אני לא הקשבתי- או יותר נכון עניתי ב``אני כן אשתה את זה, מה זה מפריע לך? אתן תעזרו לי`` והיא עונה ב``אבל למה את חייבת לקנות את הבקבוק? כדי להרגיז אותי?``. וגם בוויכוח הזה יש השפעות סינפלדיות למדי, בעיקר בנושא שלו- אבל אני סטיתי. יצאנו מהסופר והמשכנו לחפש מתנה, החלטנו ללכת לסוהו- שמה יש דברים יפים. כבר היינו ממש עייפות, הסתכלנו על כל מיני דברים, רציתי לדעת מחיר של משהו, והמוכר דיבר בטלפון. אז ישבנו על ספה מאוד נוחה שהייתה שם, במשך די הרבה זמן. עכשיו, בואו נחזור אחורה, בדרך מהסופר אני ממש לא גמרתי את הקולה, אז נתתי לענת לסחוב אותה בתיק שלה, היא בטח קראה קריאות ניצחון על זה שלא גמרתי את הקולה ואני בטח התגוננתי. היא שתתה קצת מהקולה. משום מה היא לא סגה את הפקק עד הסוף. פתאום הבחנתי בכתם על הספה שישבנו עליה. המחשבה שלי עברה מאוד מהר מהיי יש כתם על הספה הזאת, לאיכס, ובשניה אח``כ ל-אאאה! כתם יוצא מקולה! וזה היה כתם מאוד גדול, לא סימן קטן, משהו רוצח ספות שכזה. אמא! אני רוצה את אמא! עשיתי לחברות שלחי צלילי אמממ.. תסתכלו על זה- אאאאאה!! ואז החברות שלי עשו מעשה בילתי ניסלח- הסתובבו וברחו בשאגות מהמקום. אני כבר קמתי מהספה, הסתכלתי מסביב, המוכר עדיין היה בטלפון, אני הייתי לבד, אספתי את החפצים שראיתי בסביבתי, ונסתי משם. עברנו מחנות לחנות מקוות שאף אחד לא יצא בצעקות מסוהו, ובאמת אף אחד לא יצא, מיותר לציין [אאאאה!] שהיינו די מבוהלות ובצדק, ורק אחרי כמה חנויות כשכולנו התקבצנו בחנות פרחית כל שהיא- אולי נו ניים, התחלנו לצחקק על המאורע. המשכנו להלך בקניון- אני עוד לא קניתי מתנה, תוך כדי שאנחנו מתרחקות מסוהו. יש חלקים שקצת הדחקתי, למשל מה בדיוק הביא אותי לחפש את הפלאפון של אמא שלי שהיא אמרה לי לא לאבד- אני יודעת שזה היה באיזור הצד שמול הסופר, ואני צעקתי לחברות שלי שאו או, וזה לא פה, וזה כנראה בסוהו. אהההההההההההההההההה! אני רוצה גלידה ממקדולדס, זעקתי! אנחנו היינו בדרך למקדונלדס למעלה, לקנות גלידה, היו שם מדרגות ועלינו, מהר, כמה שיותר מהר, אולי העולם שוב פעם יהייה הגיוני אחרי שנאכל גלידה ממק דונלדס- מחסל כאבי הראש הרישמי של הקיץ. עלינו. הקפנו את הקומה והגענו לאיזור האוכל. היי! הנה אמא! ודודה! זה לא יכול להיות, אמא בעפולה! היא הלכה להחזיר את האח הננננ שלי, אמא בעפולה, היא לא פה! רגע, אני לא יכולה לפגוש את אמא עכשיו, אבל היא ממש מולי, מה לעשות? היא מסתכלת עלי.. מה לעשות? להיסתובב ולהימלט מהמקום בהליכה יותר מהירה! אנחנו הולכות, מהר, מקיפות את הקומה [עם הגלידות שחלק קנו] ויורדות מהר למטה, כמה שיותר רחוק מאמא, אני לא צריכה לפגוש אותה עכשיו. או קיי, עכשיו מה? צריך להחזיר את הפלאפון, מי ילך להביא אותו? לא אני, זה בטוח. אנחנו במנגו, למנגו יש כניסה אחת ממש ליד סוהו, אפשר להיכנס עם גלידות? אף אחד לא אומר כלום אז בטח מותר. [לא להפיל את הגלידה, לא להפיל את הגלידה, לא להרוס שום דבר]. במנגו היינו המון זמן, חלק גדול ממנו ליד הפתח לסוהו חצי מתחבאות- ענת באקט של גילוי אומץ ולקיחת אחריות על החצי סגירה של הבקבוק, וסתם כמעשה ניפלא, התנדבה לבדוק אם הפלאפון באמת שם. ואנחנו נישארנו עם התפקיד לצלצל לפלאפון כדי שהיא תדע איפה הוא, תיקח אותו ותצא בשיא המהירות משם. בזמן הזה הלנה ואנחנו עברנו על כל מיני סיפורים משונים מאוד שקרו לנו, והעברו לתל אביב עיר הקודש תוך עיוות קל בטלפון- וצחקנו רבות. לא יודעת מה בדיוק קרה שם, זה לקח הרבה זמן ואיכשהו הסתיים מול הסופר שוב פעם, בלי הפלאפון. הלנה צילצלה לפלאפון של אמא שלי שבסוהו, אנחנו עמדנו לידה, פתאום היא אומרת לי בקול וחצי חיוך של יגאל שילון מאחוריך, ותוך כדי דאגה שכימעט שכנעה אותי- זאת אמא שלך. פני מחווירות, אל תעבדי עלי, אני אומרת, זה לא זמן טוב, אני אפול ואמות אמרתי, אפול ואמות. היא נתנה לי את הטלפון בפרצוף של ``את לא מאמינה לי? ב`קשה! ..חיחי עבדתי עלייך`` ואני עניתי בחרדה. כן, זאת הייתה אמא. אמא הסבירה לי משהו מעורפל על האיש מסוהו שמצא את הפלאפון והתקשר אליה והיא הייתה בקניון עם דודים שלי שהיא הביאה מעפולה לראות את הגרעעענד קניון ושנבוא לצד השני ש הקניון והיא תסיע אותנו הבייתה. ???????????? מפה זה רק קצת מוזר ופחות מעניין, אני לא אמשיך- שום דבר רע לא קרה, רק צחקנו הרבה, ומאז לא נכנסתי לסוהו, וחבל, יש שם דברים יפים. ומה אתם מספרים?