צועניה אדומה
New member
סייד קיק
"צר לי", אומר העורך בקול הבס שלו, "לעולם לא תהיי סופרת. משהו בך לא מספיק...מבושל. ואני לא בטוח אם גם יהיה באחד מן הימים."
הנערה מביטה בו נסערת. מאוד נסערת. נדמה שעוד רגע יתמלאו עיניה דמעות ויציפו את החדר, אבל היא מתאפקת. רואים. העורך מחייך לעצמו בשביעות רצון.
"רק הביטי בכפות ידייך", הוא ממשיך, "האם אלה נראות לך ידיה של סופרת? לא הייתי חושב כך. לעולם לא. משהו בהן עלוב כל כך."
החדר צפוף. לפחות ארבע כוורות מלאות ספרים. הנערה יושבת על כיסא עץ כהה ולצווארה שרשרת דמוית קולר בצבע שחור.
"את יודעת, כאשר אני קורא ספר, אני מנסה להאזין לקולו של המספר מקריא אותו. ואילו אצלך, אם ניתן לומר, אין שומעים קול כלל. יש דממה כזו, כאילו אין אדם בעולם המוכן לקחת חסות על סיפורך."
הוא מתקרב אליה ואוחז בכף יד בטוחה בשיערה, שנאסף לקוקו גבוה, אם כי מרושל. אוחז חזק לרגע ומרפה.
"נוסף לכתיבתך, גם משהו בחיצוניות שלך אינו מניח את הדעת, ולא במובן הטוב. את מכוערת, דוחה כל כך."
הנערה בולעת רוק ובוהה במדפי הספרים. שותקת, עדיין. מתאפקת. כעת הוא מכוון את פניה אליו בעזרת הקוקו. היא עוצמת עיניים במהירות והוא מחטיף לה סטירה. הדמעות שלה זולגות במהירות על החיים, כאילו בורחות החוצה. קולות בכי שקטים נשמעים בחדר.
"סופרת! חה חה, הצחקת אותי! את סתם תינוקת בכיינית. זה מה שאת."
קולות הבכי שלה מתעצמים. פתאום נשמע קולה, "תפסיק...בבקשה..."
"תתפשטי", הוא אומר.
העיניים הבהירות שלה מקבלות פתאום ניצוץ חדש. היא מתפשטת ונשענת על השולחן הצמוד לכיסאה. הגוף שלה מקומר ועדין. הכל מונח במקומו, מדויק. הוא בוחן אותה. נאנח. מחמם כפות ידיים מפלצתיות זו בזו.
"הטוסיק הקטן הזה", הוא אומר פתאום. "אני כל כך רוצה להכאיב לו. לגרום לו לצרוח."
הוא מתקרב אליה ומתחיל להכות. היא צורחת ומתחננת לעוד.
ממקום מושבי, מתפשט לי חיוך רחב על הפנים, ואני אומרת בקול "עכשיו תורי."
"צר לי", אומר העורך בקול הבס שלו, "לעולם לא תהיי סופרת. משהו בך לא מספיק...מבושל. ואני לא בטוח אם גם יהיה באחד מן הימים."
הנערה מביטה בו נסערת. מאוד נסערת. נדמה שעוד רגע יתמלאו עיניה דמעות ויציפו את החדר, אבל היא מתאפקת. רואים. העורך מחייך לעצמו בשביעות רצון.
"רק הביטי בכפות ידייך", הוא ממשיך, "האם אלה נראות לך ידיה של סופרת? לא הייתי חושב כך. לעולם לא. משהו בהן עלוב כל כך."
החדר צפוף. לפחות ארבע כוורות מלאות ספרים. הנערה יושבת על כיסא עץ כהה ולצווארה שרשרת דמוית קולר בצבע שחור.
"את יודעת, כאשר אני קורא ספר, אני מנסה להאזין לקולו של המספר מקריא אותו. ואילו אצלך, אם ניתן לומר, אין שומעים קול כלל. יש דממה כזו, כאילו אין אדם בעולם המוכן לקחת חסות על סיפורך."
הוא מתקרב אליה ואוחז בכף יד בטוחה בשיערה, שנאסף לקוקו גבוה, אם כי מרושל. אוחז חזק לרגע ומרפה.
"נוסף לכתיבתך, גם משהו בחיצוניות שלך אינו מניח את הדעת, ולא במובן הטוב. את מכוערת, דוחה כל כך."
הנערה בולעת רוק ובוהה במדפי הספרים. שותקת, עדיין. מתאפקת. כעת הוא מכוון את פניה אליו בעזרת הקוקו. היא עוצמת עיניים במהירות והוא מחטיף לה סטירה. הדמעות שלה זולגות במהירות על החיים, כאילו בורחות החוצה. קולות בכי שקטים נשמעים בחדר.
"סופרת! חה חה, הצחקת אותי! את סתם תינוקת בכיינית. זה מה שאת."
קולות הבכי שלה מתעצמים. פתאום נשמע קולה, "תפסיק...בבקשה..."
"תתפשטי", הוא אומר.
העיניים הבהירות שלה מקבלות פתאום ניצוץ חדש. היא מתפשטת ונשענת על השולחן הצמוד לכיסאה. הגוף שלה מקומר ועדין. הכל מונח במקומו, מדויק. הוא בוחן אותה. נאנח. מחמם כפות ידיים מפלצתיות זו בזו.
"הטוסיק הקטן הזה", הוא אומר פתאום. "אני כל כך רוצה להכאיב לו. לגרום לו לצרוח."
הוא מתקרב אליה ומתחיל להכות. היא צורחת ומתחננת לעוד.
ממקום מושבי, מתפשט לי חיוך רחב על הפנים, ואני אומרת בקול "עכשיו תורי."