סיטואציה שהיתה.
עמדתי לי בערב בחוץ, ושוחחתי לי שיחה נעימה עם שני חברי משכבר הימים. השיחה קלחה לה (לאיטה?) עד שהגיע איזה בחור מופרע (נפשית?) כרוח סערה ומשאלה בפיו: "שמישהו מכם יבוא שניה, אני צריך אותו למשהו ממש קטן" ועשה פרצוף כזה של מסכן. כמובן שחברי הטובים מיד נידבוא ותי למשימה שלאחר מכן התברר שאני צריך להציג משהו ואף אינני יודע מה! בקיצור, הושיב אותי אותו בחור נחמד(?) על כסא באמצע אולם שוקק אנשים כשאין לי תעסוקה מבצעית בשביל עצמי ודרש ממני לחכות עד שיקרא לי ונעלם מאחורי פרגוד. התחלתי ממש לפחד ולרעוד בכל חלקי גופי, אל אפי' לא יכולתי להראות זאת אל מול פני ההמון הזר הנועץ בי מבטים. פתאום הופיעה יד וסימנה לי להכנס אל מאחורי הפרגוד. נכנסתי. ופתאום הבחור המופרע-נחמד מתחיל לדבר: "שלום! אני אבי וזה מאיר (מצביע עלי). מאיר גר בשכונת מצוקה (הי! אני בכלל גר ברעננה!) ואני חונך שלו בפרוייקט מטעם בנ"ע. וכו' וכו'.." ואי! אני מזה התביישתי, ועוד אחת מהילדות שם קראה לי בדואי, מ'זה נעלבתי. אח"כ הוא שוב הושיב אותי באמצע האולם ואמר לי לחכות שוב, אותו התסריט חזר על עצמו (לא לפני שסגרתי רבע שעה בחיכוי וציפוי לאותו האיש). והנורא מכל: כשחזרתי להיכן שעמדו חברי (משכבר הימים)הם נעלמו! בעסה. הקיצר, ליאור, לפני שאתה ממרר את חייהם של אנשים תמימים תחשוב קצת! ועוד משהו: אם נעלבת/נפגעת/ערכת בעקבות כך חשבון נפש/קפצת מצוק/כד', מצטער. זה היה ממש בכוונה.
עמדתי לי בערב בחוץ, ושוחחתי לי שיחה נעימה עם שני חברי משכבר הימים. השיחה קלחה לה (לאיטה?) עד שהגיע איזה בחור מופרע (נפשית?) כרוח סערה ומשאלה בפיו: "שמישהו מכם יבוא שניה, אני צריך אותו למשהו ממש קטן" ועשה פרצוף כזה של מסכן. כמובן שחברי הטובים מיד נידבוא ותי למשימה שלאחר מכן התברר שאני צריך להציג משהו ואף אינני יודע מה! בקיצור, הושיב אותי אותו בחור נחמד(?) על כסא באמצע אולם שוקק אנשים כשאין לי תעסוקה מבצעית בשביל עצמי ודרש ממני לחכות עד שיקרא לי ונעלם מאחורי פרגוד. התחלתי ממש לפחד ולרעוד בכל חלקי גופי, אל אפי' לא יכולתי להראות זאת אל מול פני ההמון הזר הנועץ בי מבטים. פתאום הופיעה יד וסימנה לי להכנס אל מאחורי הפרגוד. נכנסתי. ופתאום הבחור המופרע-נחמד מתחיל לדבר: "שלום! אני אבי וזה מאיר (מצביע עלי). מאיר גר בשכונת מצוקה (הי! אני בכלל גר ברעננה!) ואני חונך שלו בפרוייקט מטעם בנ"ע. וכו' וכו'.." ואי! אני מזה התביישתי, ועוד אחת מהילדות שם קראה לי בדואי, מ'זה נעלבתי. אח"כ הוא שוב הושיב אותי באמצע האולם ואמר לי לחכות שוב, אותו התסריט חזר על עצמו (לא לפני שסגרתי רבע שעה בחיכוי וציפוי לאותו האיש). והנורא מכל: כשחזרתי להיכן שעמדו חברי (משכבר הימים)הם נעלמו! בעסה. הקיצר, ליאור, לפני שאתה ממרר את חייהם של אנשים תמימים תחשוב קצת! ועוד משהו: אם נעלבת/נפגעת/ערכת בעקבות כך חשבון נפש/קפצת מצוק/כד', מצטער. זה היה ממש בכוונה.
)) )