סיוט

[נעה גל]

סיוט

היום היה לנו סיוט. עמדנו לצאת מהבית (אנחנו גרים על קו התפר) כשגילינו שהשער של החצר פתוח ואיתמר (שנתיים ו-4 חודשים) לא נמצא. חיפשנו אותו, צעקנו בשמו והילד נעלם. דני רץ לחפש אותו, ואני מיהרתי להתקשר למשטרה (ששלחה ניידת במיידי). אני לא יכולה לתאר לכם במילים את הלחץ וההיסטריה, את התחושות הקשות. כשאני נזכרת בזה שוב עולות לי דמעות ומחנק בגרון. חשבתי על הדברים הכי גרועים שיכולים להיות, עברו לי מחשבות הכי אגואיסטיות בעולם "איך אני אחיה בלעדיו?" בחיים שלי לא פחדתי ככה. את איתמר מצאנו אחרי 10 דקות בערך (נצח נצחים). הוא לקח את העגלה שלו ואת שתי הכלבות שלנו והלך לטייל. הוא הגיע די רחוק לרחוב הסמוך.

 

[nonana]

אוי - נורא

ורק לפני כמה דקות אמרו בטלויזיה שילדה בת שנתיים פלוס נעלמה היום משעות הצהריים. מפחיד ממש מפחיד.

 

[נעה גל]

שמעתי על זה. אני לא מקנאה בהורים

 

[vered4]

והבקר כבר גובר החשש לחייה

פשוט נורא

 

[vered4]

נמצאה גופתה

של הילדה. כמה נורא

 

[נעה גל]

נורא נורא

אני רוצה להאמין שלא האב עשה את זה. שמעתי אותו היום בבוקר והוא נשמע כל כך מודאג.

 

[עירית ל]

באופן אגואיסטי לחלוטין

אני רוצה לקוות שזה כן הוא או מישהו מהמשפחה, כדי שאוכל לדעת שאצלי זה לא יקרה.

 

[נעה גל]

היום מצאתי את עצמי נאלצת להסביר

לאורן (ששמעה ביחד איתי את החדשות על כך שמצאו את גופה) שאנחנו בחיים לא נעשה את זה. אני אספר מהתחלה. שמענו את החדשות ואני כמובן נחרדתי. אחרי כמה דקות אורן אומרת לי "למה קוראים לה גופה?" אז הסברתי לה מה זה אומר כשאומרים גופה. ואז היא אומרת לי "מה זה חשוד" אז הסברתי לה מה זה חשוד. אז היא שואלת אותי "אז האבא הרג אותה?" אז אמרתי שחושבים שכן. ואז היא אמרה לי את הדבר הבא (שעשה לי צמרמורת) "של מי היה הרעיון להרוג אותה של האבא או של האימא?" ואז הבנתי פתאום שהיא חושבת שזה מצב שעלול לקרות גם לה. אז עצרתי את האוטו והסברתי לה שההורים של הילדה גרושים. אז היא אמרה לי "אה! אז הוא הפסיק לאהוב את הילדה" ואז הייתי צריכה להסביר שהורים אף פעם לא מפסיקים לאהוב את הילדים שלהם. ושאם הוא עשה את זה הוא איש מאוד מאוד חולה ומשוגע ושזה לא יקרה אצלנו ושאנחנו הכי אוהבים בעולם אותה ואת איתמר ואף פעם לא נפגע בהם. והיתה לי בחילה מהשיחה הזו.

 

[דסי אשר]

נעה, יש לך מושג למה היה חשוב לך

לציין בפני אורןשההורים גרושים. ועוד שאלה, עם כל ההבנה שהייתה זו שיחה לא קלה עבורך: האם את יכולה להכנס יותר- ואם לא - לא חייבת - "אל הבחילה". מה הרגשת בבחילה. איזה רגשות, מחשבות הלוו לבחילה הפיזית. מה היה כל כך קשה שעשה בחילה. אני יודעת שזו "פלישה" מאד גדולה - אבל רק משום שזה אכן מאד מאד קשה מה שעברת, ומה שאלפי הורים עוברים היום עם ילדיהם. חניתה צימרין, בתכנית של "משעל חם" מאגודת "אלי" דברה כבעלת מקצוע- אמרה שהיא עוסקת בנושא כבר 30 שנה, והיא לא יכולה להבין זאת רגשית ושכלית, למרות שכן נתנה את ההסבר המקצועי למצב- בו פוגעים הורים בילדיהם. לדבריה,לא בכל המקרים מדובר באנשים הסובלים ממחלת נפש (כמו האם בכרמיאל- שטענו שהייתה בדכאון שלאחר לידה...). אבל לדבריה, המחקרים מדברים על בעיה ביכולת לאמפטיה לאחר- במקרה הזה לילד שלהם. במצבים כאלה= הילד הוא אוביקט, ולאובייקט ניתן לעשות הכל. היא ספרה על אם שאמרה לה- הרגתי את הילדה שלי- כי קודם בעלי אהב אותי. מאז שהילדה נולדה- הוא אוהב אותה ולא אותי. היא רצתה, במושגים שלה, להחזיר את הגלגל לאחור, לסלק את "האוביקט" שלקח ממנה את האפשרות להיות נאהבת על ידי בעלה. אני כותבת את הדברים כאילו בקור רוח- אבל בגופי עוברים זרמים . זה דבר מאד קשה, נורא. דסי

 

[נעה גל]

אני אסביר לך למה היה חשוב לי לציין

שההורים גרושים, זה לא קשור ישירות לענין הרצח כמובן, פשוט אורן שאלה לפני כמה דברים בסגנון למה האימא? למה האבא? איפה האמא היתה? כל מיני שאלות של הנחת יסוד ששני ההורים היו יחד וידעו זה על מעשיו של זה.

 

[batt]

גם אני

גם אני הסברתי לביתי היום (היא בת 3 ) היא ראתה אותי בוכה ושאלה אותי "אמא...למה את עצובה...?" אז עניתי לה באופן ישיר ואמרתי לה שלנו זה לא יקרה שאבא ואמא מאוד אוהבים אותה. אז היא ענתה לי "אמא נכון תמיד נותנים יד לאבא ואמא?" כי אמרתי לה שהודיה אבדה להוריה וזה אומר שצריכים לתת יד כדי לא ללכת לאיבוד. אח"כ זה היה בחדשות (והיא ביקשה להעביר ערוץ) היא פשוט לא הסכימה להסתכל על התינוקת ולראות אותי שוב בוכה היא הבינה שהמקרה הזה הוא נורא....שהסברתי לה "רגע מתוקה יש חדשות" היא ענתה לי "לא עם התינוקת..."

 

[זושה]

עירית, אני מבינה אותך

בידיעות כתבו היום שכשילדה נעלמת העולם כולו נראה לנו כמו פתח של מערה אפלה. גם אני, למרות הטירוף שבדבר, חשתי הקלה מסוימת כששמעתי שזה האבא. קודם לכן - כל העולם נראה כל כך מפחיד, כאילו הסכנה יכולה להגיע מכל מקום. הידיעה על האב, איומה ככל שתהיה, מיקדה את האימה למקום שאני מאמינה שלעולם לא אהיה בו. אין לי מילים להתחיל לתאר כמה המקרה הזה החריד והפחיד וזעזע אותי, מכל מיני סיבות. בלילה שאחרי ההעלמות חלמתי שבתי נעלמה לאחר שהשארנו אותה בהשגחת בן משפחה. רק כשהתעוררתי מבוהלת וחשתי אותה לידי נרגעתי. שלא נדע עוד מקרים כאלו.

 

[vered4]

כמה טוב לספר את זה כמשהו שהיה

איזה מזל שהוא נמצא כל כך מהר.

 

[עירית ל]

אני מותשת נפשית רק מלקרוא ../images/Emo24.gif

טוב, טוב, טוב שנגמר ככה.

 

[לאה_מ]

ממש נורא! אני בטוחה שעבר עליכם סיוט

אמיתי. ובדיוק היום, כשנמשכים החיפושים אחרי הודיה בת השנתיים מקרית יובל.... אני חייבת לומר לך, שאני אדם מאד אופטימי, ובדרך כלל לא עוברות בראש שלי מחשבות על דברים רעים שיכולים לקרות לילדים (מלבד פחד קמאי שיש לי מהצבא, אבל זה לסיפור אחר), אבל אם מישהו מהם הולך לי לאיבוד אני יכולה ממש לחוש את האסקלציה בפחד - וככל שהילד קטן יותר, כך התהליך מהיר יותר.

 

[ציפי ג]

מכירה את ההרגשה

לפני כמה שבתות, בעודי מסדרת את הבית, בא אלי איתי, עירום כביום היוולדו ואמר לי שהוא הולך לבית כנסת. אמרתי לו יופי, להתראות (הוא הרבה פעמים משחק שהוא הולך לעבודה ובית כנסת לשוק וכו´). המשכתי לסדר את הבית, ואחרי שתי דקות שמתי לב שיש שקט מוחלט. בפיג´מה, ללא כיסוי ראש, רצתי החוצה והתחלתי לרוץ לכיוון בית הכנסת. מצאתי אותו עירום ויחף פוסע בנחת. הוא כבר הגיע לפינה, וכבר נקבצו לידו אנשים שתהו מה עושה פעוט בן שנתים וחצי ברחוב בלבוש אדם. הגדולים שהלכו לבית כנסת, לא סגרו את הדלת, וכך לא היתה לו בעיה לצאת. זה כל כך מפחיד. כל כמה שאני מבקשת מהם לטרוק את הדלת, ולנעול אותה, הם פשוט לא זוכרים, ואנחנו גרים בקומת קרקע ממש על יד הכביש.

 

[דסי אשר]

מזלך שאת גרה בישוב דתי

זה נכון. כי אז לא היו מכוניות בשבת. דסי

 

[ציפי ג]

אני גרה בישוב מאוד חילוני

פתח תקוה, עיר ואם בישראל. מזל שחרדת מכוניות החדרתי לו טוב טוב לראש. הוא לא מעיז לרדת למדרכה. חבל שלא החדרתי לו חרדת דלתות.

 

[כרמית מ.]

מפחיד...

ובמיוחד היום. גם לנו קרה פעם אחת בקניון, שהילד נעלם. הוא הלך על פס מדרגות מסוים הלוך וחזור, ובשלב מסוים הוסתר ע"י אנשים. בהתחלה בדקנו, אח"כ סמכנו עליו (הוא כבר היה בסביבות גיל 3, ואפשר לסמוך עליו). באחת הפעמים לקח יותר מדי זמן (ואני מדברת על רגע קצר, כי כל הזמן שמתי לב). כשניגשתי - לא ראיתי אותו. המקום הומה אנשים, וקרוב למדרגות הנעות. מייד חיפשתי במבט למטה (מדרגות נעות הן פיתוי רציני, וגם העדפתי להתחיל לחפש רחוק). למזלי, מישהי ראתה את הלחץ שלי, והפנתה אותי - הוא נכנס לתוך חנות (למעלה) והסתתר בין הבגדים. הוא נעלב מאד, כשהמוכרת העירה לו (בעיקר כי הוא לא מכיר אותה). אלו היו רגעים מפחידים מאד. ואפילו אין לי לקחים. הסברתי לו שאם הוא נעלם, לא נוכל לסמוך עליו ולתת לו להיות במרחק מאיתנו, אבל אני לא יודעת אם זה אפקטיבי. במיוחד, שבדרך כלל בהחלט אפשר לסמוך עליו (הוא בא להגיד או לשאול אם הוא רוצה ללכת לבד. חשוב לי לתת גם תשובות חיוביות (כשאפשר) כדי שלא ילמד שיותר משתלם לו לא לשאול. מזל שבקיבוץ, בדרך כלל אין בעיה (הבקשות שלו הן על מקום קרוב, ואם אין סכנות מיוחדות אין לי בעיה עם זה)).

 

[מירי,]

ואני חשבתי שרק לי זה קורה...

לפני כמה חודשים בן ניהל ויכוח עקשני איך ומתי באים הביתה מהגן, בשלב מסויים בזמן העליה הביתה (קומה רביעית) שמעתי שקט , נתתי את כל מה שהיה לי ביד לדודו וביקשתי ממנו לעלות הביתה ולחכות לי - חרשתי את הרחוב בו אנחנו גרים הלוך ושוב, דודו גם היספיק להצטרך אלי, בסוף תוך חיפושים שלחתי את דוד אל הפעוטון של בן והוא שם! בדיוק כשדודו היגיע גם צחי קיבל טל´ מבעלת המקום - מזל שהוא לא נאלץ לחצות כביש...