סיוט מתמשך וללכת או לא ללכת ?
בזמן האחרון אני סוף סוף מתמודד ישירות ובלי פחד במה שעברתי בתקופת בית הספר. עכשיו אחרי 12 שנה שהגיהינום הזה עבר ו12 שנה אחרי שהצלחתי בעור שיני להיחלץ מהתופת, ואחרי שעשיתי להורים שלי את המוות (נשמע רע אבל זה די הגיעה להם) .
לא יודע מה אומרים המומחים, הפסיכולוגית שמטפלת בי די הסכימה איתי.
אחרי 4 וחצי שנים של נידוי. אני מבין שזה טראומה בשבילי. היו כמה אנשים במהלך הדרך שעזרו לי אני לא אגיד שלא, אבל בעיקרון שכבה של 100 ויותר איש (מז עד יא), וכולם שונאים אותך. משפילים אותך, לא מוכנים לשבת לידך באוטובוס, בכיתה, בהפסקה, אתה כמו מחלה, אוויר, וכשכן מתייחסים זה כדי לרדות לעשות דברים, להשפיל ולרדת עלייך. שאלו אותי שאלות בנוגע לנטייה המינית שלי, כולל את השאלות הכי אינטימיות בקשר לזקיפה ולאננות וכאלה והתנכלות לנטייה המינית שלי והכול לעניי עשרות תלמידים (הטרדה מינית ככה קוראים לזה היום, וגם השפלה כמובן) אבל הנידוי השנאה והתנכלות הייתה החלק הנחמד, כי אני מדבר על הפצת שמועות, יריקות, גנבות של דברים בעלי ערך ("הצדיק" שעשה את זה חזר בתשובה וביקש סליחה שראה אותי אקראית ברחוב. נו טוב.) היו שמים את התיק שלי בזבל, שרים עליי שירים לעניי כולם, מציירים ציורים וכל אחד היה עובר ויורק עליו,היו מקשקשים עליי קללות בשולחנות בבית ספר (איזה מזל שלא היה אז וואצטפ כי זה "הרבה" פחות נורא פחח) היו כמה שכן היו טובים ועזרו לי (2 תלמידים משכבות מתחתיי ומורה צדיקה אחת) והיו עוד שתי "נשמות טהרות" שהתחברו אליי לצורכי ניצול נפשי .
עד כיתה ז הכול היה נפלא (היו קשיים אבל רק קשיים) עד שהגעתי לז' וכל התופת התחילה (בז' זה היה אנשים אחרים שלא הכרתי לפני) בהתחלה היה בסדר ונראה שאני הולך להסתדר, אבל אז הם החליטו שהם שונאים אותי (חוץ מהרגעים שהם היו צריכים דברים ואז הם היו נחמדים ואני כל פעם מחדש גם האמנתי) בסופו של דבר הלכתי עם חבורת בנות אחרות שבכיתה ח עד שהם אמרו שאני נדבק אליהם ושאני לא קשור ובבקשו שאני אתרחק מהם. אחרי שהכיתה פשוט נידתה אותי לגמרי. מצאתי בי כוחות לעבור כיתה. עשו לי את המוות הצוות המקסים של הבית ספר עד שהואיל בטובו להסכים, ושם מצאתי חברה אחת טובה, שאני עד היום בסוג של קשר אתה ששאר החברות של אותה חברה טובה מהכיתה השנייה, העלילו עליי שאני מסכסך, ואחת מהם פשוט צרחה עליי מול עשרות תלמידים שאני לא רצוי ושאני יעוף . אחר כך סיימתי את החטיבה בתעודה שלילית ולפני סוף השנה המחנך הבן שרמוטה שישרף הלוואי אמר לי שאם אני לא אשפר את הציונים אני לא אגיע לתיכון (המדהיםם!) שלהם (פחח) ואני אעבור לתיכוני אשפה (תיכונים ירושלמים ששמים את כל התלמידים שאין למערכת אין איך להתמודד בתקווה ש...אממ בעצם אין תקווה ש...פשוט שמים אותם שם כי זו מערכת רקובה מהיסוד). ו"שחבל כי שם יתעללו בך יותר" שזה משפט מדהים ששכחתי ורק לאחרונה נזכרתי בו (על כך בהמשך) . שהראה 2 דברים 1. הוא ידע מה עובר עליי ולא נקף אצבע 2. במילים אחרות הוא לא רצה שאני אנשור ויבאס לבית ספר את הסטטיסטיקה של הנושרים תוך רמיסה מוחלטת של הכבוד והרגשות שלי. בכלל הוא פשוט התעלם ממני כל החצי שנה הזו שעברתי אליו, ואפילו לא טרח לנהל איתי שיחה אחד על אחד כדי לשאול איך זה שאני עובר בחצי השנה האחרונה של כיתה ט לכיתה אחרת.
בסוף האפסים האלה כן קיבלו אותי לתיכון שלהם לכיתת מבר (מסלול בגרות רגיל) בתיכון היה טיפה יותר נורמלי הייתי עם אותה חברה טובה מהכיתה ט שעברת אליה והיינו מנודים ביחד. שזה חרא אבל פחות נורא מלהיות מנודה לבד. בתקופה הזו השפילו אותי "רק" לפעמים. ובכיתה הזו י ו יא כבר הייתי פחות דיכאוני (ניסיון התאבדות כבר היה בכיתה ח) ניתבתי את כל הזוועות בעיקר ביצר הרס עצמי חזק כמו אלימות עצמית וחיפוש בלתי נגמר לברוח מהמציאות מה שכלל התמכרות לדבק מגע ושתיית אלכוהול כולל בזמן בית ספר.
בסוף הדבר היחידי שהציל אותי היה דווקא אינטרנט התחברתי לאנשים מחוץ לשכונה ולעיר שלי והתחילה תקופת מרד נוראית (שכללה אלכוהול, סמים, מסיבות, פסטיבלים, טרמפים בכל הארץ, מעצרים במשטרה, וונדליזם, שוטטות וכל מה שיש ב"ילד רע").
באמצע התקופה הזו ההורים שלי נכנעו ללחץ ונאלצו לחפש לי מקום אחר. ובסוף, אחרי פרוטקציות אינסופיות ומסע מייסר עזבתי לבית ספר אחר בירושלים שם היה לי קצת יותר טוב, אבל גם לא היה לא היה לי שם טוב באמת אף פעם.
אחר כך זה עבר את השלבים המוכרים- הכחשה, הדחקה של מה שהיה שם, אחר כך זעם ושנאה לכל מי שלמד איתי, אחר כך פשוט דיכאון ארוך ארוך. בן 28 שלא מצא את מקומו בעולם, בלי חברים כמעט, בלי לימודים ובלי עבודה. פרט לשנתיים מוצלחות יחסית בשירות לאומי (שהיה עבודה עם ילדים חרשים, ניסיון תת מודע לפיצוי ? אולי...מי יודע) לפני כמעט שנתיים התחלתי טיפול והבנתי שיש לי חרדות חברתיות קשות וטופלתי בקבוצה במקביל לטיפול שלא לאט שיקם אותי. במהלך הזמן הכול הודחק ופחדתי לדבר. אבל החלטתי שדי. עכשיו אחרי שאני קצת חזק יותר, אני מוכן להתמודד, אני רוצה ללכת לבית ספר להסתובב שם להתמודד עם זה סוף סוף במטרה לשחרר ולעבור האלה. כל השנים חייתי די בהדחקה . בניגוד לתקופת היסודי (שאני זוכר בפרטי פרטים) את התקופה הזו שהיא גם מאחרות יותר אני לא זוכר כמעט. לא זכרתי את היומיום, את ההפסקות, המורות, דברים שעשינו, איזה שיעורים היו, כלום. זכרתי את כל כרצף ארוך של אירועים זוועתים שבחלק אני זוכר באופן מעורפל לגמרי ולא ממש יכול להיזכר בפרטים. אני לא יודע אם כדאי לנסות לפגוש את זה שוב, ומה זה ייתן אבל חשבתי לנסות.
מיותר להגיד שהאירועים האלה השפיעו עלי בכל צורה. פחד מדחייה, תחושת כישלון, אשמה, בושה, פחד, וחרדה קיצוניים מחברה ומאנשים (על אף שאני אוהב מאוד אנשים למרות הכול) שנאה עצמית תהומית שהתבטא בכל דבר ודבר עשיתי או אמרתי, להסתכל במראה ופשוט לרצות לשבור אותה כי אתה ככ מלא בשנאה לעצמך. חוסר יכולת לנהל מערכת יחסים בריאה עם חברים, ועם בני זוג (לא היה לי קשר רומנטי רציני מעל חודשיים) חוסר אחריות והתנהגות קצת פסיבית אגרסיבית לפעמים. ומנטרה קבועה שאני אומר לעצמי שמוכיחה את עצמה בכל פעם מחדש: כל מי שמכיר אותך מעל לזמן מסוים ישנא אותך וידחה אותך. קשה מאוד להיפטר מזה, כי זה מה שאני מכיר כבר ככ הרבה שנים. כל זה גורם לי גם לחשד בסיסי אבל מצד שני גם לצורך גדול באהבה ובחברה וגורם לי להיות בן אדם מאוד פסיבי ומאוד מרצה. משהו בי שאומר, אני שלך, קח את השליטה רק אל תתייחס אליי רע. משהו מאוד טוב ומאוד מרצה. תחושת הכישלון בכל דבר ופחד מחברה כמובן גם הקשה אלי בלימודים ובעבודה ויצא שלא עבדתי כמעט ורק לאחרונה התחלתי לעבוד כמלצר וזה היה במאמץ אדיר להתגבר על הפחד שבכישלון ובעיקר של השפלה.
בקיצור זה פוגש אותי בכל מקום היום בחיים אני ממש רוצה לנקות את זה ממני כדי לעבור האלה. שזה ייפסק לשלוט בי. היום אני גם כבר בלי כעס כלפי הילדים שהיו איתי (אני כן כועס על המערכת והצוות כמו שבטח אפשר להבין מאיך שכתבתי את ההודעה)היום אני בטוח, שלם ושמח יותר מאי פעם, אבל תמיד יהיה בי את הילד אורט הקטן הזה שיעמוד בפינה.
סליחה על החפירה. לילה טוב.
בזמן האחרון אני סוף סוף מתמודד ישירות ובלי פחד במה שעברתי בתקופת בית הספר. עכשיו אחרי 12 שנה שהגיהינום הזה עבר ו12 שנה אחרי שהצלחתי בעור שיני להיחלץ מהתופת, ואחרי שעשיתי להורים שלי את המוות (נשמע רע אבל זה די הגיעה להם) .
לא יודע מה אומרים המומחים, הפסיכולוגית שמטפלת בי די הסכימה איתי.
אחרי 4 וחצי שנים של נידוי. אני מבין שזה טראומה בשבילי. היו כמה אנשים במהלך הדרך שעזרו לי אני לא אגיד שלא, אבל בעיקרון שכבה של 100 ויותר איש (מז עד יא), וכולם שונאים אותך. משפילים אותך, לא מוכנים לשבת לידך באוטובוס, בכיתה, בהפסקה, אתה כמו מחלה, אוויר, וכשכן מתייחסים זה כדי לרדות לעשות דברים, להשפיל ולרדת עלייך. שאלו אותי שאלות בנוגע לנטייה המינית שלי, כולל את השאלות הכי אינטימיות בקשר לזקיפה ולאננות וכאלה והתנכלות לנטייה המינית שלי והכול לעניי עשרות תלמידים (הטרדה מינית ככה קוראים לזה היום, וגם השפלה כמובן) אבל הנידוי השנאה והתנכלות הייתה החלק הנחמד, כי אני מדבר על הפצת שמועות, יריקות, גנבות של דברים בעלי ערך ("הצדיק" שעשה את זה חזר בתשובה וביקש סליחה שראה אותי אקראית ברחוב. נו טוב.) היו שמים את התיק שלי בזבל, שרים עליי שירים לעניי כולם, מציירים ציורים וכל אחד היה עובר ויורק עליו,היו מקשקשים עליי קללות בשולחנות בבית ספר (איזה מזל שלא היה אז וואצטפ כי זה "הרבה" פחות נורא פחח) היו כמה שכן היו טובים ועזרו לי (2 תלמידים משכבות מתחתיי ומורה צדיקה אחת) והיו עוד שתי "נשמות טהרות" שהתחברו אליי לצורכי ניצול נפשי .
עד כיתה ז הכול היה נפלא (היו קשיים אבל רק קשיים) עד שהגעתי לז' וכל התופת התחילה (בז' זה היה אנשים אחרים שלא הכרתי לפני) בהתחלה היה בסדר ונראה שאני הולך להסתדר, אבל אז הם החליטו שהם שונאים אותי (חוץ מהרגעים שהם היו צריכים דברים ואז הם היו נחמדים ואני כל פעם מחדש גם האמנתי) בסופו של דבר הלכתי עם חבורת בנות אחרות שבכיתה ח עד שהם אמרו שאני נדבק אליהם ושאני לא קשור ובבקשו שאני אתרחק מהם. אחרי שהכיתה פשוט נידתה אותי לגמרי. מצאתי בי כוחות לעבור כיתה. עשו לי את המוות הצוות המקסים של הבית ספר עד שהואיל בטובו להסכים, ושם מצאתי חברה אחת טובה, שאני עד היום בסוג של קשר אתה ששאר החברות של אותה חברה טובה מהכיתה השנייה, העלילו עליי שאני מסכסך, ואחת מהם פשוט צרחה עליי מול עשרות תלמידים שאני לא רצוי ושאני יעוף . אחר כך סיימתי את החטיבה בתעודה שלילית ולפני סוף השנה המחנך הבן שרמוטה שישרף הלוואי אמר לי שאם אני לא אשפר את הציונים אני לא אגיע לתיכון (המדהיםם!) שלהם (פחח) ואני אעבור לתיכוני אשפה (תיכונים ירושלמים ששמים את כל התלמידים שאין למערכת אין איך להתמודד בתקווה ש...אממ בעצם אין תקווה ש...פשוט שמים אותם שם כי זו מערכת רקובה מהיסוד). ו"שחבל כי שם יתעללו בך יותר" שזה משפט מדהים ששכחתי ורק לאחרונה נזכרתי בו (על כך בהמשך) . שהראה 2 דברים 1. הוא ידע מה עובר עליי ולא נקף אצבע 2. במילים אחרות הוא לא רצה שאני אנשור ויבאס לבית ספר את הסטטיסטיקה של הנושרים תוך רמיסה מוחלטת של הכבוד והרגשות שלי. בכלל הוא פשוט התעלם ממני כל החצי שנה הזו שעברתי אליו, ואפילו לא טרח לנהל איתי שיחה אחד על אחד כדי לשאול איך זה שאני עובר בחצי השנה האחרונה של כיתה ט לכיתה אחרת.
בסוף האפסים האלה כן קיבלו אותי לתיכון שלהם לכיתת מבר (מסלול בגרות רגיל) בתיכון היה טיפה יותר נורמלי הייתי עם אותה חברה טובה מהכיתה ט שעברת אליה והיינו מנודים ביחד. שזה חרא אבל פחות נורא מלהיות מנודה לבד. בתקופה הזו השפילו אותי "רק" לפעמים. ובכיתה הזו י ו יא כבר הייתי פחות דיכאוני (ניסיון התאבדות כבר היה בכיתה ח) ניתבתי את כל הזוועות בעיקר ביצר הרס עצמי חזק כמו אלימות עצמית וחיפוש בלתי נגמר לברוח מהמציאות מה שכלל התמכרות לדבק מגע ושתיית אלכוהול כולל בזמן בית ספר.
בסוף הדבר היחידי שהציל אותי היה דווקא אינטרנט התחברתי לאנשים מחוץ לשכונה ולעיר שלי והתחילה תקופת מרד נוראית (שכללה אלכוהול, סמים, מסיבות, פסטיבלים, טרמפים בכל הארץ, מעצרים במשטרה, וונדליזם, שוטטות וכל מה שיש ב"ילד רע").
באמצע התקופה הזו ההורים שלי נכנעו ללחץ ונאלצו לחפש לי מקום אחר. ובסוף, אחרי פרוטקציות אינסופיות ומסע מייסר עזבתי לבית ספר אחר בירושלים שם היה לי קצת יותר טוב, אבל גם לא היה לא היה לי שם טוב באמת אף פעם.
אחר כך זה עבר את השלבים המוכרים- הכחשה, הדחקה של מה שהיה שם, אחר כך זעם ושנאה לכל מי שלמד איתי, אחר כך פשוט דיכאון ארוך ארוך. בן 28 שלא מצא את מקומו בעולם, בלי חברים כמעט, בלי לימודים ובלי עבודה. פרט לשנתיים מוצלחות יחסית בשירות לאומי (שהיה עבודה עם ילדים חרשים, ניסיון תת מודע לפיצוי ? אולי...מי יודע) לפני כמעט שנתיים התחלתי טיפול והבנתי שיש לי חרדות חברתיות קשות וטופלתי בקבוצה במקביל לטיפול שלא לאט שיקם אותי. במהלך הזמן הכול הודחק ופחדתי לדבר. אבל החלטתי שדי. עכשיו אחרי שאני קצת חזק יותר, אני מוכן להתמודד, אני רוצה ללכת לבית ספר להסתובב שם להתמודד עם זה סוף סוף במטרה לשחרר ולעבור האלה. כל השנים חייתי די בהדחקה . בניגוד לתקופת היסודי (שאני זוכר בפרטי פרטים) את התקופה הזו שהיא גם מאחרות יותר אני לא זוכר כמעט. לא זכרתי את היומיום, את ההפסקות, המורות, דברים שעשינו, איזה שיעורים היו, כלום. זכרתי את כל כרצף ארוך של אירועים זוועתים שבחלק אני זוכר באופן מעורפל לגמרי ולא ממש יכול להיזכר בפרטים. אני לא יודע אם כדאי לנסות לפגוש את זה שוב, ומה זה ייתן אבל חשבתי לנסות.
מיותר להגיד שהאירועים האלה השפיעו עלי בכל צורה. פחד מדחייה, תחושת כישלון, אשמה, בושה, פחד, וחרדה קיצוניים מחברה ומאנשים (על אף שאני אוהב מאוד אנשים למרות הכול) שנאה עצמית תהומית שהתבטא בכל דבר ודבר עשיתי או אמרתי, להסתכל במראה ופשוט לרצות לשבור אותה כי אתה ככ מלא בשנאה לעצמך. חוסר יכולת לנהל מערכת יחסים בריאה עם חברים, ועם בני זוג (לא היה לי קשר רומנטי רציני מעל חודשיים) חוסר אחריות והתנהגות קצת פסיבית אגרסיבית לפעמים. ומנטרה קבועה שאני אומר לעצמי שמוכיחה את עצמה בכל פעם מחדש: כל מי שמכיר אותך מעל לזמן מסוים ישנא אותך וידחה אותך. קשה מאוד להיפטר מזה, כי זה מה שאני מכיר כבר ככ הרבה שנים. כל זה גורם לי גם לחשד בסיסי אבל מצד שני גם לצורך גדול באהבה ובחברה וגורם לי להיות בן אדם מאוד פסיבי ומאוד מרצה. משהו בי שאומר, אני שלך, קח את השליטה רק אל תתייחס אליי רע. משהו מאוד טוב ומאוד מרצה. תחושת הכישלון בכל דבר ופחד מחברה כמובן גם הקשה אלי בלימודים ובעבודה ויצא שלא עבדתי כמעט ורק לאחרונה התחלתי לעבוד כמלצר וזה היה במאמץ אדיר להתגבר על הפחד שבכישלון ובעיקר של השפלה.
בקיצור זה פוגש אותי בכל מקום היום בחיים אני ממש רוצה לנקות את זה ממני כדי לעבור האלה. שזה ייפסק לשלוט בי. היום אני גם כבר בלי כעס כלפי הילדים שהיו איתי (אני כן כועס על המערכת והצוות כמו שבטח אפשר להבין מאיך שכתבתי את ההודעה)היום אני בטוח, שלם ושמח יותר מאי פעם, אבל תמיד יהיה בי את הילד אורט הקטן הזה שיעמוד בפינה.
סליחה על החפירה. לילה טוב.
