את מזהה נימה של resentment
כי כמה אפשר להתעלל בעצמך, והאם כל מה שאת אומרת/כותבת/חושבת על טיפול הוא כיסוי לאיזו התאהבות בשיטת החתוך ותפור של החודשים (שנים?) האחרונים? והאם מישהי שמעמידה את ה well being שלה מעל הכל (כפי שנדמה לעיתים קרובות מהדברים שאת כותבת כאן) באמת יכולה להרשות לעצמה להיות ללא טיפול? אז אני אוהדת קטנה מאוד של אשפוזים ומאמינה שכל עוד הפגיעה העצמית שלך אינה אובדנית כדאי ורצוי שתחסכי את זה מעצמך (דגש: כל עוד הפגיעה העצמית שלך *אינה* אובדנית), אבל חושבת גם שהגיע הזמן למחול על כבודך, להבהיר למשפחה שלך מה המצב ולבקש כסף לטיפול פרטי או חצי פרטי. שם לאף אחד לא יהיה אכפת מה האבחנה שלך. אגב, אני מבינה את הנחמה ב טייטל "אסון" כסיבת הפניה, אבל אל תטעי, גם האחות וגם הפסיכיאטר, אלא אם כן מושגים כמו cptsd מוכרים להם, הסתכלו עליך וראו הפרעת אישיות גבולית. לא כי זה בהכרח מה שיש לך אלא כי ככה המערכת פועלת, ו"אסון" עדיין אינה אבחנה פסיכיאטרית. מה שאני רוצה להגיד הוא, אל תתאהבי בפתרונות מיידים, ובעיקר אל תתאהבי במקומות שמעניקים אשליה של טיפול, במקום את הדבר עצמו.
