blackwedding
New member
סטייה של פנגווין
זה היה עוד יום רגיל, לא משהו חדשני, רגיל לעונה; לקוחות נכנסו ויצאו מהחנות, הכל רגיל כמו תמול-שלשום... זה היה בצהריים, החנות היתה מלאה לקוחות, חלק באו לאסוף ו/או למסור סרטים לפיתוח, צלמים, סטודנטים, הלקוחות הקבועים והטובים (נו, טוב, לא כולם...); בפינה עמד חרדי, לבוש שחור וכובע מכסה חלקית את פניו. לקחתי כסף מלקוחה, "שלום, יום טוב", חיוך מנומס...האדון עמד בפינה, מבוהל, חסר מנוחה, "אפשר לעזור, אדוני?!", שאלתי בנימוס, הוא סימן לא עם הראש, כאילו מפחד להוציא מילה מפיו, אני מתפנה ועובר ללקוח נוסף, מביט בו, מדי כמה שניות, אולי ינסה לגנוב משהו ?!?!.... אבל לא, הוא עומד בפינה, זז שמאלה-ימינה..לא משהו מתוכנן; אני נותן ללקוח את מבוקשו, מגהץ את כרטיס האשראי שלו, שם הכל יפה, מסודר בשקית ונפרדים לשלום; החרדי יוצא בינתיים מהחנות, אבל נכנס חזרה אחרי בערך עשרים שניות... הפעם כבר לא יכולתי לשבת בשקט, יצאתי מהדלפק, ניגשתי אליו, "אפשר לעזור, אדוני,?! שאלתי בנימוס, הוא הביט בי בפחד וסימן לי , עם הראש, לבוא אחריו; הוא יצא מהחנות ונעמד ליד הדלת, "אתם מסתכלים על התמונות?". שאל בגמגום, "לא, מה פתאום, אדוני", עניתי, משקר לו בפנים, מבלי להתבלבל..."אתה יכול להיות בטוח, אנחנו שומרים על פרטיות הלקוחות שלנו", המשכתי לשקר... מעניין מה הסיפור שלו, חשבתי לעצמי..." כמה הכי מהר, אפשר לפתח פילם?", "יש קצת לחץ עכשיו, אבל אני מבין שזה דחוף לך, אז אדאג שיפתחו לך את הסרט תוך חצי שעה, אפילו קצת פחות"..."כן, כן", ענה בהתלהבות...זה דחוף מאוד, זה...תמונות של אשתי", "אין בעיה, אדוני, איך אתה רוצה את התמונות"? "לא משנה, רגיל, רק שיהיה מהר ובלי שאף אחד הסתכל", ענה, שוב, בהיסטריה..."אין בעיה, אדוני, הבטחתי לך, אל תדאג", תבוא עוד עשרים- עשרים וחמש דקות, הוא חייך אליי, לחץ את ידיי, כאילו הייתי ראש הממשלה, או מישהו בכיר שכזה...."תודה, תודה", חזר ואמר, "תודה-תודה" ויצא מהחנות... מה הסיפור שלו, לעזאזל?! מיד אני רץ למעבדה, קורא למדפיסה, "חייב טובה, סרט דחוף לעכשיו", "אין בעיה", חייכה, "מה הסיפור"?, " סתם איזה דוס לחוץ, תמונות של אישתו, ביקש שאף אחד לא הסתכל, לא יודע מה הקטע שלו, דפוק..." אני חוזר לדלפק, ממשיך לטפל בלקוחות, שוכח לגמרי מכל הסיפור; רבע שעה, בערך, מאוחר יותר, צעקה מהמעבדה, אני רץ בהיסטריה, " מה קרה"??, "התמונות של החבר שלך", עונה לי המדפיסה, ספק צוחקת, ספק מגחכת..."מה"?, שואל בבהלה; היא מושיטה לי את התמונות, נראה רגיל, איזו מסיבה, לא משהו מעניין במיוחד, תמונה של אישה בבית, כנראה אישתו, בשביל זה היה כל הבלגן?! שאלתי את עצמי; לא הספקתי לגמור את השאלה וקיבלתי את התשובה...אישתו בפוזה מגרה על המיטה, עירומה... שדיים גדולים, עומדים יפה, כל פטמה..., כוס מגולח, אני עוצר את הנשימה וממשיך להעביר תמונות, הנה צילום מזווית אחרת, מהצד, מלמעלה....אלוהים בטח, נהנה עכשיו, פאר היצירה, חשבתי לעצמי; מכאן הכל כבר נהייה, סדום ועמודה...האישה שוכבת על שולחן גדול, גבר אחד, עומד בין רגליה, מזיין אותה, גבר שני, עומד מעליה, מזיין לה את הפה... בהמשך הם מחליפים מקומות, מזיינים אותה התחת, בלי רחמים...אני מדמיין אותם מזיינים אותה, פעם ועוד פעם, ספק התעללות, ספק הנאה, למרות החיוך על פניה; פניה מכוסות זרע, חם וסמיך...; אני מדמיין אותה גונחת, ספק זועקת, כולי צמרמורת, אולי גועל?! ברקע, ספרי קודש, ממש עבודת השם, חשבתי לעצמי... בכל זאת עמד לי, רציתי אותה, לא שם בין ספרי הקודש, אבל רציתי אותה... לקראת הסוף, כבר לא יכולתי לראות יותר, החזרתי את התמונות למעטפה, הכנסתי למעטה חומה אטומה, סגרתי עם שדר...רק שיבוא כבר ויקח את זה ממני... אני לא מספיק להירגע והוא נכנס לחנות, מיד אני שולף את המעטפה, נותן לבחור, הוא מחייך, הבנזונה, מרוצה מעצמו, מרוצה מהמעטפה האטומה, "כמו שסיכמנו,נכון"?, שאל, "כן , אדוני, כמו שסוכם" עניתי והוא מגיש לי שטר של מאה שקל, ויוצא במהירות מהחנות, לא מחכה לעודף.... אל תדאג אדוני, הסוד שלך שמור אצלי בבטן ואצלך בין ספרי הקודש....
זה היה עוד יום רגיל, לא משהו חדשני, רגיל לעונה; לקוחות נכנסו ויצאו מהחנות, הכל רגיל כמו תמול-שלשום... זה היה בצהריים, החנות היתה מלאה לקוחות, חלק באו לאסוף ו/או למסור סרטים לפיתוח, צלמים, סטודנטים, הלקוחות הקבועים והטובים (נו, טוב, לא כולם...); בפינה עמד חרדי, לבוש שחור וכובע מכסה חלקית את פניו. לקחתי כסף מלקוחה, "שלום, יום טוב", חיוך מנומס...האדון עמד בפינה, מבוהל, חסר מנוחה, "אפשר לעזור, אדוני?!", שאלתי בנימוס, הוא סימן לא עם הראש, כאילו מפחד להוציא מילה מפיו, אני מתפנה ועובר ללקוח נוסף, מביט בו, מדי כמה שניות, אולי ינסה לגנוב משהו ?!?!.... אבל לא, הוא עומד בפינה, זז שמאלה-ימינה..לא משהו מתוכנן; אני נותן ללקוח את מבוקשו, מגהץ את כרטיס האשראי שלו, שם הכל יפה, מסודר בשקית ונפרדים לשלום; החרדי יוצא בינתיים מהחנות, אבל נכנס חזרה אחרי בערך עשרים שניות... הפעם כבר לא יכולתי לשבת בשקט, יצאתי מהדלפק, ניגשתי אליו, "אפשר לעזור, אדוני,?! שאלתי בנימוס, הוא הביט בי בפחד וסימן לי , עם הראש, לבוא אחריו; הוא יצא מהחנות ונעמד ליד הדלת, "אתם מסתכלים על התמונות?". שאל בגמגום, "לא, מה פתאום, אדוני", עניתי, משקר לו בפנים, מבלי להתבלבל..."אתה יכול להיות בטוח, אנחנו שומרים על פרטיות הלקוחות שלנו", המשכתי לשקר... מעניין מה הסיפור שלו, חשבתי לעצמי..." כמה הכי מהר, אפשר לפתח פילם?", "יש קצת לחץ עכשיו, אבל אני מבין שזה דחוף לך, אז אדאג שיפתחו לך את הסרט תוך חצי שעה, אפילו קצת פחות"..."כן, כן", ענה בהתלהבות...זה דחוף מאוד, זה...תמונות של אשתי", "אין בעיה, אדוני, איך אתה רוצה את התמונות"? "לא משנה, רגיל, רק שיהיה מהר ובלי שאף אחד הסתכל", ענה, שוב, בהיסטריה..."אין בעיה, אדוני, הבטחתי לך, אל תדאג", תבוא עוד עשרים- עשרים וחמש דקות, הוא חייך אליי, לחץ את ידיי, כאילו הייתי ראש הממשלה, או מישהו בכיר שכזה...."תודה, תודה", חזר ואמר, "תודה-תודה" ויצא מהחנות... מה הסיפור שלו, לעזאזל?! מיד אני רץ למעבדה, קורא למדפיסה, "חייב טובה, סרט דחוף לעכשיו", "אין בעיה", חייכה, "מה הסיפור"?, " סתם איזה דוס לחוץ, תמונות של אישתו, ביקש שאף אחד לא הסתכל, לא יודע מה הקטע שלו, דפוק..." אני חוזר לדלפק, ממשיך לטפל בלקוחות, שוכח לגמרי מכל הסיפור; רבע שעה, בערך, מאוחר יותר, צעקה מהמעבדה, אני רץ בהיסטריה, " מה קרה"??, "התמונות של החבר שלך", עונה לי המדפיסה, ספק צוחקת, ספק מגחכת..."מה"?, שואל בבהלה; היא מושיטה לי את התמונות, נראה רגיל, איזו מסיבה, לא משהו מעניין במיוחד, תמונה של אישה בבית, כנראה אישתו, בשביל זה היה כל הבלגן?! שאלתי את עצמי; לא הספקתי לגמור את השאלה וקיבלתי את התשובה...אישתו בפוזה מגרה על המיטה, עירומה... שדיים גדולים, עומדים יפה, כל פטמה..., כוס מגולח, אני עוצר את הנשימה וממשיך להעביר תמונות, הנה צילום מזווית אחרת, מהצד, מלמעלה....אלוהים בטח, נהנה עכשיו, פאר היצירה, חשבתי לעצמי; מכאן הכל כבר נהייה, סדום ועמודה...האישה שוכבת על שולחן גדול, גבר אחד, עומד בין רגליה, מזיין אותה, גבר שני, עומד מעליה, מזיין לה את הפה... בהמשך הם מחליפים מקומות, מזיינים אותה התחת, בלי רחמים...אני מדמיין אותם מזיינים אותה, פעם ועוד פעם, ספק התעללות, ספק הנאה, למרות החיוך על פניה; פניה מכוסות זרע, חם וסמיך...; אני מדמיין אותה גונחת, ספק זועקת, כולי צמרמורת, אולי גועל?! ברקע, ספרי קודש, ממש עבודת השם, חשבתי לעצמי... בכל זאת עמד לי, רציתי אותה, לא שם בין ספרי הקודש, אבל רציתי אותה... לקראת הסוף, כבר לא יכולתי לראות יותר, החזרתי את התמונות למעטפה, הכנסתי למעטה חומה אטומה, סגרתי עם שדר...רק שיבוא כבר ויקח את זה ממני... אני לא מספיק להירגע והוא נכנס לחנות, מיד אני שולף את המעטפה, נותן לבחור, הוא מחייך, הבנזונה, מרוצה מעצמו, מרוצה מהמעטפה האטומה, "כמו שסיכמנו,נכון"?, שאל, "כן , אדוני, כמו שסוכם" עניתי והוא מגיש לי שטר של מאה שקל, ויוצא במהירות מהחנות, לא מחכה לעודף.... אל תדאג אדוני, הסוד שלך שמור אצלי בבטן ואצלך בין ספרי הקודש....