לאונרדו יודע
New member
סטיב - עוד טיפה
תודה על התגובות
הייתי מאוד רוצה להמשיך יותר מאשר פיסקה או שתיים בכל פעם.. אבל בינתיים אין הרבה זמן פנוי אז ככה לפחות הסיפור נשאר טרי בראש ולא נאבד בבור הגדול של הסיפורים הלא גמורים שיש בעולם.. 1 אני רוכב על סטיב. הבלורית שלו כבר לא מסודרת כמו שהייתה עד לפני רק כמה דקות. שיערו הקצר והחלק פזור לכל עבר, כמו המחשבות שלי. החדר הזה כלכך קטן. גם הספה. קצת ברוחב, אבל במיוחד באורך. סטיב נמוך ממני כמובן. כנראה שהוא לא חשב שיהיה לו צורך בספה שתתאים לגבר בגובה 1.90. נדמה שהוא נהנה כלכך. גם אני נהנה, כך נדמה לי. אבל העיקר - שהוא יהנה. אני מחליק באיטיות למטה, ועיניו של סטיב אומרות שהוא מבין טוב מאוד מה היעד הסופי. אני חולף על פני הפטמות שלו. בתחילה נוגע בהן בעדינות, אחרכך מלקק אותן, ואז מנסה לנשוך קלות, סתם כדי לראות איך יגיב. הוא ממשיך לגנוח ואני מקבל את זה כאישור שהייה לזמן נוסף באיזור הפטמות. נדמה שהעולם נעצר ברגע שבו סטיב ואני גומרים אחד על השני. אני רגיל לבחורים סטרילים אז אני מתכונן לקום, אבל הוא אוחז בי חזק ומחבק אותי. אנחנו נשארים ככה. מחובקים ומחויכים. הוא לא מסתכל עליי. הוא בוהה ארוכות בתקרה ומחייך. סטיב הולך לישון עכשיו. ואני? סוגר את דלת דירתו, בידיעה שזו הייתה הפעם האחרונה שאראה אותו. בלילה אני חולם שאני כד העומד למכירה פומבית. גברים ונשים מכל רחבי הממלכה באים לאמוד את ערכי. ואז אחד מהם צועק "היי! הכד הזה ריק! הכד הזה ריק! ראו!". ואני לא מצליח להבין למה הוא צועק לכולם שאני ריק, הרי גם ככה כל הכדים ריקים. או שאולי, יש גם כדים המלאים במים או בפרחים יפים וצבעוניים? גם אני רוצה פרחים צבעוניים. אישה אחת נעצרת לידי ומתחננת לבעלה "שלמה, בוא נקנה את הכד הזה. תראה כמה יפה הוא. נעמיד אותו על השולחן, נדאג שתמיד יהיו בו פרחים, והוא יעשה לנו רק טוב". אבל שלמה לא ממש בעניין של כדים והוא מושך אותה בידה לאיזורים בחנות שיותר מעניינים אותו. כשאני מתעורר אני מיד בודק אם הייתה לי שיחת טלפון מסטיב. בוודאי שלא. גם לא הודעה. גם לא למחרת וגם לא שבועיים לאחר מכן. האינטואיציה שלי אמרה לי מה שהרציונאל סירב להודות בו. 3 הפגישות נמשכו בדיוק עד שהושגה המטרה. היה כיף, היה נחמד. אבל אם להודות באמת, לא התחברנו אחד לשני בשום רמה. אבל אני נתתי צ'אנס. כמעט תמיד אני נותן צ'אנס. לא נורא, אני אומר לעצמי. לפחות נהנית קצת עם בחור מעניין ומושך, ועכשיו אפשר לעבור הלאה וגם להתפנות לדברים רבים אחרים וחשובים שיש לך בחיים. שרה מתקשרת ותוך שעה וקצת אנחנו כבר בסינמה סיטי. לא ממש משנה לנו איזה סרט לראות. בזמן שאנחנו הולכים ברחבה אני בוהה באנשים סביבי. כולם נראים לי פתאום פשוטים כלכך. יצורים נחותים שניתן לכוון אותם לעשות כל פעולה אפשרית. גבר אחד יושב עם בחורה. ניתן לראות שזאת הפגישה הראשונה שלהם. היא משלבת ידיים ומתנהגת בצורה קצת לחוצה. והוא מדבר ישירות אליה כאילו כל העולם לא קיים. מעניין כמה זמן ייקח לו לזיין אותה ולעבור הלאה. מה יש לך? תפסיק להיות כזה ממורמר. שרה שם לב לפנים המהורהרות שלי ושואלת מה קרה. "שום דבר מיוחד" אני פולט, והיא לא ממש מאמינה אבל מחליטה לעזוב את הנושא כי אנחנו כבר חייבים ללכת לאולם. 2 "מה שלום סטיבי שלך?" שרה נזכרת לשאול בדיוק כשאנחנו יוצאים לכיוון החניון ומי אם לא האמריקקי בכבודו ובעצמו מתקרב לעברנו. אני מנסה לנתח את המצב כמה שיותר מהר ולהוביל את שרה ואת עצמי לעבר נקודת מילוט אפשרית. אני מסתכל על הרצפה ורומז לשרה שתלך לכיוון הצד הימני של המדרגות, אבל כמובן שהיא מבינה אותי הפוך כרגיל, ולפני שאני מספיק לקלוט מה קרה אני עומד מולו. -"ליאור dear, מה שלומכה?" (אז ככה נשמעים אמריקאים כשהם מתלהבים בצורה מזויפת. באמת עבר הרבה זמן מאז שראיתי את 'קלולס'). -"איים גראייט, אנד יו?" (ומי אמר שישראלים לא יודעים לזייף?). - excellent! Listen I really have to go now, but I'm having a party next week so you're invited if you don't need to study or something like that" מה? מסיבה? אצלך? העולם השתגע? אני לא מבין את האנשים האלה שמסוגלים להיעלם בלי להגיד כלום ואז פשוט להחליט שהם ידידים שלך. אבל אני מהנהן בלי להגיד כלום, את סטיב זה כנראה לא יותר מדי מעניין והוא נעלם תוך שניות ספורות יחד עם האגו שלי שיושב עכשיו ובוכה על מדרגות הכניסה של הסינמה. הלילה אלך לישון אצל שרה.
תודה על התגובות
הייתי מאוד רוצה להמשיך יותר מאשר פיסקה או שתיים בכל פעם.. אבל בינתיים אין הרבה זמן פנוי אז ככה לפחות הסיפור נשאר טרי בראש ולא נאבד בבור הגדול של הסיפורים הלא גמורים שיש בעולם.. 1 אני רוכב על סטיב. הבלורית שלו כבר לא מסודרת כמו שהייתה עד לפני רק כמה דקות. שיערו הקצר והחלק פזור לכל עבר, כמו המחשבות שלי. החדר הזה כלכך קטן. גם הספה. קצת ברוחב, אבל במיוחד באורך. סטיב נמוך ממני כמובן. כנראה שהוא לא חשב שיהיה לו צורך בספה שתתאים לגבר בגובה 1.90. נדמה שהוא נהנה כלכך. גם אני נהנה, כך נדמה לי. אבל העיקר - שהוא יהנה. אני מחליק באיטיות למטה, ועיניו של סטיב אומרות שהוא מבין טוב מאוד מה היעד הסופי. אני חולף על פני הפטמות שלו. בתחילה נוגע בהן בעדינות, אחרכך מלקק אותן, ואז מנסה לנשוך קלות, סתם כדי לראות איך יגיב. הוא ממשיך לגנוח ואני מקבל את זה כאישור שהייה לזמן נוסף באיזור הפטמות. נדמה שהעולם נעצר ברגע שבו סטיב ואני גומרים אחד על השני. אני רגיל לבחורים סטרילים אז אני מתכונן לקום, אבל הוא אוחז בי חזק ומחבק אותי. אנחנו נשארים ככה. מחובקים ומחויכים. הוא לא מסתכל עליי. הוא בוהה ארוכות בתקרה ומחייך. סטיב הולך לישון עכשיו. ואני? סוגר את דלת דירתו, בידיעה שזו הייתה הפעם האחרונה שאראה אותו. בלילה אני חולם שאני כד העומד למכירה פומבית. גברים ונשים מכל רחבי הממלכה באים לאמוד את ערכי. ואז אחד מהם צועק "היי! הכד הזה ריק! הכד הזה ריק! ראו!". ואני לא מצליח להבין למה הוא צועק לכולם שאני ריק, הרי גם ככה כל הכדים ריקים. או שאולי, יש גם כדים המלאים במים או בפרחים יפים וצבעוניים? גם אני רוצה פרחים צבעוניים. אישה אחת נעצרת לידי ומתחננת לבעלה "שלמה, בוא נקנה את הכד הזה. תראה כמה יפה הוא. נעמיד אותו על השולחן, נדאג שתמיד יהיו בו פרחים, והוא יעשה לנו רק טוב". אבל שלמה לא ממש בעניין של כדים והוא מושך אותה בידה לאיזורים בחנות שיותר מעניינים אותו. כשאני מתעורר אני מיד בודק אם הייתה לי שיחת טלפון מסטיב. בוודאי שלא. גם לא הודעה. גם לא למחרת וגם לא שבועיים לאחר מכן. האינטואיציה שלי אמרה לי מה שהרציונאל סירב להודות בו. 3 הפגישות נמשכו בדיוק עד שהושגה המטרה. היה כיף, היה נחמד. אבל אם להודות באמת, לא התחברנו אחד לשני בשום רמה. אבל אני נתתי צ'אנס. כמעט תמיד אני נותן צ'אנס. לא נורא, אני אומר לעצמי. לפחות נהנית קצת עם בחור מעניין ומושך, ועכשיו אפשר לעבור הלאה וגם להתפנות לדברים רבים אחרים וחשובים שיש לך בחיים. שרה מתקשרת ותוך שעה וקצת אנחנו כבר בסינמה סיטי. לא ממש משנה לנו איזה סרט לראות. בזמן שאנחנו הולכים ברחבה אני בוהה באנשים סביבי. כולם נראים לי פתאום פשוטים כלכך. יצורים נחותים שניתן לכוון אותם לעשות כל פעולה אפשרית. גבר אחד יושב עם בחורה. ניתן לראות שזאת הפגישה הראשונה שלהם. היא משלבת ידיים ומתנהגת בצורה קצת לחוצה. והוא מדבר ישירות אליה כאילו כל העולם לא קיים. מעניין כמה זמן ייקח לו לזיין אותה ולעבור הלאה. מה יש לך? תפסיק להיות כזה ממורמר. שרה שם לב לפנים המהורהרות שלי ושואלת מה קרה. "שום דבר מיוחד" אני פולט, והיא לא ממש מאמינה אבל מחליטה לעזוב את הנושא כי אנחנו כבר חייבים ללכת לאולם. 2 "מה שלום סטיבי שלך?" שרה נזכרת לשאול בדיוק כשאנחנו יוצאים לכיוון החניון ומי אם לא האמריקקי בכבודו ובעצמו מתקרב לעברנו. אני מנסה לנתח את המצב כמה שיותר מהר ולהוביל את שרה ואת עצמי לעבר נקודת מילוט אפשרית. אני מסתכל על הרצפה ורומז לשרה שתלך לכיוון הצד הימני של המדרגות, אבל כמובן שהיא מבינה אותי הפוך כרגיל, ולפני שאני מספיק לקלוט מה קרה אני עומד מולו. -"ליאור dear, מה שלומכה?" (אז ככה נשמעים אמריקאים כשהם מתלהבים בצורה מזויפת. באמת עבר הרבה זמן מאז שראיתי את 'קלולס'). -"איים גראייט, אנד יו?" (ומי אמר שישראלים לא יודעים לזייף?). - excellent! Listen I really have to go now, but I'm having a party next week so you're invited if you don't need to study or something like that" מה? מסיבה? אצלך? העולם השתגע? אני לא מבין את האנשים האלה שמסוגלים להיעלם בלי להגיד כלום ואז פשוט להחליט שהם ידידים שלך. אבל אני מהנהן בלי להגיד כלום, את סטיב זה כנראה לא יותר מדי מעניין והוא נעלם תוך שניות ספורות יחד עם האגו שלי שיושב עכשיו ובוכה על מדרגות הכניסה של הסינמה. הלילה אלך לישון אצל שרה.