לאונרדו יודע
New member
סטיב - התחלה של סיפור
אני רוכב על סטיב. הבלורית שלו כבר לא מסודרת כמו שהייתה עד לפני רק כמה דקות. שיערו הקצר והחלק פזור לכל עבר, כמו המחשבות שלי. החדר הזה כלכך קטן. גם הספה. קצת ברוחב, אבל במיוחד באורך. סטיב נמוך ממני כמובן. כנראה שהוא לא חשב שיהיה לו צורך בספה שתתאים לגבר בגובה 1.90. נדמה שהוא נהנה כלכך. גם אני נהנה, כך נדמה לי. אבל העיקר - שהוא יהנה. אני מחליק באיטיות למטה, ועיניו של סטיב אומרות שהוא מבין טוב מאוד מה היעד הסופי. אני חולף על פני הפטמות שלו. בתחילה נוגע בהן בעדינות, אחרכך מלקק אותן, ואז מנסה לנשוך קלות, סתם כדי לראות איך יגיב. הוא ממשיך לגנוח ואני מקבל את זה כאישור שהייה לזמן נוסף באיזור הפטמות. נדמה שהעולם נעצר ברגע שבו סטיב ואני גומרים אחד על השני. אני רגיל לבחורים סטרילים אז אני מתכונן לקום, אבל הוא אוחז בי חזק ומחבק אותי. אנחנו נשארים ככה. מחובקים ומחויכים. הוא לא מסתכל עליי. הוא בוהה ארוכות בתקרה ומחייך. סטיב הולך לישון עכשיו. ואני? סוגר את דלת דירתו, בידיעה שזו הייתה הפעם האחרונה שאראה אותו. בלילה אני חולם שאני כד העומד למכירה פומבית. גברים ונשים מכל רחבי הממלכה באים לאמוד את ערכי. ואז אחד מהם צועק "היי! הכד הזה ריק! הכד הזה ריק! ראו!". ואני לא מצליח להבין למה הוא צועק לכולם שאני ריק, הרי גם ככה כל הכדים ריקים. או שאולי, יש גם כדים המלאים במים או בפרחים יפים וצבעוניים? גם אני רוצה פרחים צבעוניים. אישה אחת נעצרת לידי ומתחננת לבעלה "שלמה, בוא נקנה את הכד הזה. תראה כמה יפה הוא. נעמיד אותו על השולחן, נדאג שתמיד יהיו בו פרחים, והוא יעשה לנו רק טוב". אבל שלמה לא ממש בעניין של כדים והוא מושך אותה בידה לאיזורים בחנות שיותר מעניינים אותו. כשאני מתעורר אני מיד בודק אם הייתה לי שיחת טלפון מסטיב. בוודאי שלא. גם לא הודעה. גם לא למחרת וגם לא שבועיים לאחר מכן. האינטואיציה שלי אמרה לי מה שהרציונאל סירב להודות בו. 3 הפגישות נמשכו בדיוק עד שהושגה המטרה. היה כיף, היה נחמד. אבל אם להודות באמת, לא התחברנו אחד לשני בשום רמה. אבל אני נתתי צ'אנס. כמעט תמיד אני נותן צ'אנס. לא נורא, אני אומר לעצמי. לפחות נהנית קצת עם בחור מעניין ומושך, ועכשיו אפשר לעבור הלאה וגם להתפנות לדברים רבים אחרים וחשובים שיש לך בחיים. שרה מתקשרת ותוך שעה וקצת אנחנו כבר בסינמה סיטי. לא ממש משנה לנו איזה סרט לראות. בזמן שאנחנו הולכים ברחבה אני בוהה באנשים סביבי. כולם נראים לי פתאום פשוטים כלכך. יצורים נחותים שניתן לכוון אותם לעשות כל פעולה אפשרית. גבר אחד יושב עם בחורה. ניתן לראות שזאת הפגישה הראשונה שלהם. היא משלבת ידיים ומתנהגת בצורה קצת לחוצה. והוא מדבר ישירות אליה כאילו כל העולם לא קיים. מעניין כמה זמן ייקח לו לזיין אותה ולעבור הלאה. מה יש לך? תפסיק להיות כזה ממורמר. שרה שם לב לפנים המהורהרות שלי ושואלת מה קרה. "שום דבר מיוחד" אני פולט, והיא לא ממש מאמינה אבל מחליטה לעזוב את הנושא כי אנחנו כבר חייבים ללכת לאולם.
אני רוכב על סטיב. הבלורית שלו כבר לא מסודרת כמו שהייתה עד לפני רק כמה דקות. שיערו הקצר והחלק פזור לכל עבר, כמו המחשבות שלי. החדר הזה כלכך קטן. גם הספה. קצת ברוחב, אבל במיוחד באורך. סטיב נמוך ממני כמובן. כנראה שהוא לא חשב שיהיה לו צורך בספה שתתאים לגבר בגובה 1.90. נדמה שהוא נהנה כלכך. גם אני נהנה, כך נדמה לי. אבל העיקר - שהוא יהנה. אני מחליק באיטיות למטה, ועיניו של סטיב אומרות שהוא מבין טוב מאוד מה היעד הסופי. אני חולף על פני הפטמות שלו. בתחילה נוגע בהן בעדינות, אחרכך מלקק אותן, ואז מנסה לנשוך קלות, סתם כדי לראות איך יגיב. הוא ממשיך לגנוח ואני מקבל את זה כאישור שהייה לזמן נוסף באיזור הפטמות. נדמה שהעולם נעצר ברגע שבו סטיב ואני גומרים אחד על השני. אני רגיל לבחורים סטרילים אז אני מתכונן לקום, אבל הוא אוחז בי חזק ומחבק אותי. אנחנו נשארים ככה. מחובקים ומחויכים. הוא לא מסתכל עליי. הוא בוהה ארוכות בתקרה ומחייך. סטיב הולך לישון עכשיו. ואני? סוגר את דלת דירתו, בידיעה שזו הייתה הפעם האחרונה שאראה אותו. בלילה אני חולם שאני כד העומד למכירה פומבית. גברים ונשים מכל רחבי הממלכה באים לאמוד את ערכי. ואז אחד מהם צועק "היי! הכד הזה ריק! הכד הזה ריק! ראו!". ואני לא מצליח להבין למה הוא צועק לכולם שאני ריק, הרי גם ככה כל הכדים ריקים. או שאולי, יש גם כדים המלאים במים או בפרחים יפים וצבעוניים? גם אני רוצה פרחים צבעוניים. אישה אחת נעצרת לידי ומתחננת לבעלה "שלמה, בוא נקנה את הכד הזה. תראה כמה יפה הוא. נעמיד אותו על השולחן, נדאג שתמיד יהיו בו פרחים, והוא יעשה לנו רק טוב". אבל שלמה לא ממש בעניין של כדים והוא מושך אותה בידה לאיזורים בחנות שיותר מעניינים אותו. כשאני מתעורר אני מיד בודק אם הייתה לי שיחת טלפון מסטיב. בוודאי שלא. גם לא הודעה. גם לא למחרת וגם לא שבועיים לאחר מכן. האינטואיציה שלי אמרה לי מה שהרציונאל סירב להודות בו. 3 הפגישות נמשכו בדיוק עד שהושגה המטרה. היה כיף, היה נחמד. אבל אם להודות באמת, לא התחברנו אחד לשני בשום רמה. אבל אני נתתי צ'אנס. כמעט תמיד אני נותן צ'אנס. לא נורא, אני אומר לעצמי. לפחות נהנית קצת עם בחור מעניין ומושך, ועכשיו אפשר לעבור הלאה וגם להתפנות לדברים רבים אחרים וחשובים שיש לך בחיים. שרה מתקשרת ותוך שעה וקצת אנחנו כבר בסינמה סיטי. לא ממש משנה לנו איזה סרט לראות. בזמן שאנחנו הולכים ברחבה אני בוהה באנשים סביבי. כולם נראים לי פתאום פשוטים כלכך. יצורים נחותים שניתן לכוון אותם לעשות כל פעולה אפשרית. גבר אחד יושב עם בחורה. ניתן לראות שזאת הפגישה הראשונה שלהם. היא משלבת ידיים ומתנהגת בצורה קצת לחוצה. והוא מדבר ישירות אליה כאילו כל העולם לא קיים. מעניין כמה זמן ייקח לו לזיין אותה ולעבור הלאה. מה יש לך? תפסיק להיות כזה ממורמר. שרה שם לב לפנים המהורהרות שלי ושואלת מה קרה. "שום דבר מיוחד" אני פולט, והיא לא ממש מאמינה אבל מחליטה לעזוב את הנושא כי אנחנו כבר חייבים ללכת לאולם.
