blackwedding
New member
סופ"ש קסום
אפילוג- 30 ימים עברו מהפעם האחרונה שנפגשנו 30 ימים מהפעם האחרונה שנישקתי אותך, חיבקתי, ליטפתי 30 ימים מהפעם האחרונה שנגעו בי כמו שרק את יודעת 30 ימים של אהבה גדולה 30 ימים של געגוע 30 ימים של תשוקה אלוהית שבוע של גיהנום שכמעט החריב הכל, אבל בסוף קירב עוד יותר; איחד שתי נשמות לגוף אחד- לב אחד הימים עברו, הגעגוע גדל ואיתו גם החור בבטן שלא הפסיק להציק התסכול של להיות רחוק ממך, שאת רחוקה ממני ההרגשה המחורבנת הזאת שכל העולם נגדנו ואני צריך אותך כמו אוויר לנשימה יודע שאת צריכה אותי קרוב זקוקים אחד לשני לאיזון הזה שקרס... שישי, 14:00, הסבלנות כבר ממזמן נעלמה, התיק עליי, לא מחכה לכלום, לא מחכה לאף אחד; שישי בלי שוק, בלי קובה, בלי צפירה של שבת; רגעים קטנים של אושר, אבל איתך, יותר עדיף, לא?! מספיק להגיע לאוטובוס, יוצאים לדרך, שנראית פתאום כל כך ארוכה והכל בהילוך איטי; יאללה ... שנגיע כבר ... בדרך עצבנות, חוסר שקט, משהו לא מסתדר לי, מוטרד, הזמן לא זז וגם האוטובוס נראה כאילו זוחל לאיטו...; לא מצליח להירדם, מכרסם ציפורניים... משום מקום מגיעה ה"ישועה", נושם לרווחה, מודיע לך שהכל בסדר, אני מתקרב, עוד קצת ואני איתך... יורד בתחנה, עובר את המנהרה החשוכה והמסריחה משתן, סיגריות ועובש.... מגיע לתחנה המרכזית, שעד לפני זמן מה, עוד היתה מלאת חיים והיום... נטושה ועזובה, כמעט כמו הלב שלי בלעדיך ! עובר ברציפים הריקים, מתקשר ונרגע כששומע את קולך, שומע את חיוך שלך ומחייך אלייך חזרה... מתקרב לאט, הלב מתחיל לפעום, מתרגש כמו בפעם הראשונה שנפגשנו... רואה מרחוק את התיק שלך מבצבץ מהתחנה, שניה אח"כ את מוציאה את הראש והנה החיוך הזה שהיה חסר לי; מתקרבים אחד לשני ופתאום כאילו הכל חוזר לקצב רגיל; מתקרבים לחיבוק ארוך, ללא מילים, נצמד אלייך, עוטף אותך בכל כוחי; כמה שהייתי זקוק לחיבוק הזה, כמה תסכול וגעגוע נמסים עכשיו לחמימות בכל הגוף... "מקום ציבורי", אני ממלמל לעצמי, בניסיון להרגיע את התשוקה הזאת שבוערת לי בכפות הידיים, בשפתיים, בלשון, בתחתונים.... ההמשך יבוא... (לילה טוב לבינתיים)
אפילוג- 30 ימים עברו מהפעם האחרונה שנפגשנו 30 ימים מהפעם האחרונה שנישקתי אותך, חיבקתי, ליטפתי 30 ימים מהפעם האחרונה שנגעו בי כמו שרק את יודעת 30 ימים של אהבה גדולה 30 ימים של געגוע 30 ימים של תשוקה אלוהית שבוע של גיהנום שכמעט החריב הכל, אבל בסוף קירב עוד יותר; איחד שתי נשמות לגוף אחד- לב אחד הימים עברו, הגעגוע גדל ואיתו גם החור בבטן שלא הפסיק להציק התסכול של להיות רחוק ממך, שאת רחוקה ממני ההרגשה המחורבנת הזאת שכל העולם נגדנו ואני צריך אותך כמו אוויר לנשימה יודע שאת צריכה אותי קרוב זקוקים אחד לשני לאיזון הזה שקרס... שישי, 14:00, הסבלנות כבר ממזמן נעלמה, התיק עליי, לא מחכה לכלום, לא מחכה לאף אחד; שישי בלי שוק, בלי קובה, בלי צפירה של שבת; רגעים קטנים של אושר, אבל איתך, יותר עדיף, לא?! מספיק להגיע לאוטובוס, יוצאים לדרך, שנראית פתאום כל כך ארוכה והכל בהילוך איטי; יאללה ... שנגיע כבר ... בדרך עצבנות, חוסר שקט, משהו לא מסתדר לי, מוטרד, הזמן לא זז וגם האוטובוס נראה כאילו זוחל לאיטו...; לא מצליח להירדם, מכרסם ציפורניים... משום מקום מגיעה ה"ישועה", נושם לרווחה, מודיע לך שהכל בסדר, אני מתקרב, עוד קצת ואני איתך... יורד בתחנה, עובר את המנהרה החשוכה והמסריחה משתן, סיגריות ועובש.... מגיע לתחנה המרכזית, שעד לפני זמן מה, עוד היתה מלאת חיים והיום... נטושה ועזובה, כמעט כמו הלב שלי בלעדיך ! עובר ברציפים הריקים, מתקשר ונרגע כששומע את קולך, שומע את חיוך שלך ומחייך אלייך חזרה... מתקרב לאט, הלב מתחיל לפעום, מתרגש כמו בפעם הראשונה שנפגשנו... רואה מרחוק את התיק שלך מבצבץ מהתחנה, שניה אח"כ את מוציאה את הראש והנה החיוך הזה שהיה חסר לי; מתקרבים אחד לשני ופתאום כאילו הכל חוזר לקצב רגיל; מתקרבים לחיבוק ארוך, ללא מילים, נצמד אלייך, עוטף אותך בכל כוחי; כמה שהייתי זקוק לחיבוק הזה, כמה תסכול וגעגוע נמסים עכשיו לחמימות בכל הגוף... "מקום ציבורי", אני ממלמל לעצמי, בניסיון להרגיע את התשוקה הזאת שבוערת לי בכפות הידיים, בשפתיים, בלשון, בתחתונים.... ההמשך יבוא... (לילה טוב לבינתיים)
