סופ"ש סופרים - רשמים אישיים../images/Emo13.gif
אמנם כבר חלפו מאז כבר 3 שבועות - אבל תמונות יפות וסיפורים אין תאריך. הסיבה לעיכוב היא שהמחשב שלי נסתם מרוב תמונות ולא יכולתי לפרוק את המצלמה. בינתיים קניתי הארד דיסק חיצוני לפתרון הבעיה, זה לקח קצת זמן לארגן את כל הקבצים מחדש, ולפרוק את כל 700 התמונות והסרטים למחשב (יבול של 3 שבועות בערך...). אבל הנה הן כאן... קודם הסיפור אחר כך תמונות ... יצאתי לדרך ביום שצפוי להיות גשום מאד - תחילת הדרך היתה דווקא שמשית למדי אם כי מאד רוחית. כעשר דקות לאחר שיצאתי מהבית פניתי שמאלה לכביש 443. הבנות קשורות מאחורה - כאמור לא יורד גשם ונראה כי צפויה נסיעה שקטה למדי. דקה או שתיים אחרי שפניתי אני שמה לב שלרכב שנוסע לפני - (רכב ביטחון של חב` עמישב), רכב שיש לו קוז`ק כתום ארוך על הגג, שהפלסטיק הימני שלו מתנדנד לו בעוצמה ברוח. המחשבה הראשונה שלי היא שנראה שהדבר הזה הולך לעוף לי ישר לתוך השמשה. האטתי, נותנת למכוניות לעקוף אותי ותופסת מרחק מהמפגע - עד שזה נעלם מטווח הראיה שלי, וחזרתי לנהוג במהירות הרגילה שלי. אחרי כמה דקות יצאתי לעקיפה כשפתאום אני רואה פלסטיק כתום גדול מסתבתסב לו במרכז הכביש כשאין לי לאן לברוח - מימין אוטו משמאל גדר בטיחות - המוצא היחיד - לדרוס את הפלסטיק, להחזיק חזק בהגה ולקוות לטוב. ריסקתי לו את הצורה ועצרתי בצד. גם בעל הפלסטיק עצר בצד. בידיים רועדות יצאתי מהאוטו באמצע האוטוסטרדה. הדמעות זולגות מלחץ, מהמחשבה מה יכול היה להיות. העתקתי את מספר הרכב בעל הפלסטיק לשעבר, לקחתי שם ומספר טלפון של הנהג, שהיה אדיב והתנצל מעומק הלב, והבטיח שאם אגלה נזק הוא יעמוד מאחוריו. אספתי את עצמי ויצאתי חזרה לדרך. לקח עוד איזה 20-30 ק"מ ונרגעתי. כל כך נרגעתי שהדחקתי את כל האירוע ובחנתי מה קרה לאוטו רק כשחזרתי לירושלים - הטסה נשברה והפגוש הקדמי נמעך. המשכתי לי בנסיעה שקטה עד צומת עירון, שם נפתחו ארובות השמיים וירד מבול עד למחרת בבוקר. למלון הגעתי בשיאו של המבול שם באו לעזרתי ליאור וחנה יחד חילצנו ילדות דובוניות במעיל, בגשם שוטף. אט אט התארגנו בחדר וירדנו לפעילות ולפגוש חברים. נעה מהר מאד חברה לחברים הטובים שלה ואחרי זה ראיתי אותה רק מדי פעם... לפעילות הראשונה של אפרים סידון שנועדה לילדים הקוראים שבחבורה, היא הלכה לבד. בינתיים אני המתנתי בבר - 40 דקות בערך, בציפייה דרוכה לטוסט, אם לא היה גשום היינו יוצאים לאכול משהו בחוץ - אבל הסערה בחוץ גרמה לי לקבל את תנאי השירות הלא כל כך אדיבים, המאד איטיים והדי יקרים של המקום. הפעילות השנייה היתה של יונתן יבין (הבן של..) שהקריא את הספר "הכי הייתי רוצה להיות".. שתי ההפעלות היו מוצלחות מאד להנאתם של הגדולים והקטנים גם יחד. בתום הפעילות הלכנו לאכול ארוחת ערב חגיגית משותפת. בחדר אוכל כולם היו מרוצים, האוכל היה טעים והחברה נעימה. הילדים הגדולים היו עצמאיים והסתובבו ולקחו להם אוכל לבד ונוצר הוואי קיבוצי שכזה
מיכל וענת זללו כל מה שהוגש להן בשמחה רבה לאחר ארוחת הערב עלינו להתקלח - זו היתה שעה קשה בה תהיתי אם הנסיעה היתה רעיון טוב. משום מה ענת לא אהבה את החדר למרות שהיה נח למדי - הוא כלל מיטה זוגית ענקית שיכלה להכיל לפחות 5 אנשים
, מיטת יחיד ושתי עריסות - בין לבין ניצבו טלויזה ומנורה. מיכל לאחר היסוס מה יצאה לחקור את החדר - שיחקה בטלפון במנורות בגלילי הנייר של השירותים והגליק הגדול לשחק עם עצמה מול המראה של הארון. ענת לעומתה צרחה בלי הפסקה. בניסיון נואש להרגיע אותה החזקתי אותה על הידיים - עשיתי פיפי עם ילדה על הידיים התלבשתי עם ילדה על הידיים, אבל היה שלב שלא היתה ברירה והייתי חייבת להוריד אותה - כשרחצתי את מיכל. למרות זאת שמרתי על קור רוח וצילמתי את מיכל בכיור כשברקע ענת בודקת לאיזה אוקטבות ניתן להגיע
. איכשהו צלחתי גם את זה. וירדנו 3 מלאכיות נקיות ומסודרות ואמא מרוטה אחת למרתון משחקי קופסא. הקטנות נרדמו אחת ושתיים, ואני התפנתי להיות עם נעה. המרתון היה פשוט נהדר - כל ילד הביא מהבית משחקי קופסא וכולם שיחקו עם כולם.
אמנם כבר חלפו מאז כבר 3 שבועות - אבל תמונות יפות וסיפורים אין תאריך. הסיבה לעיכוב היא שהמחשב שלי נסתם מרוב תמונות ולא יכולתי לפרוק את המצלמה. בינתיים קניתי הארד דיסק חיצוני לפתרון הבעיה, זה לקח קצת זמן לארגן את כל הקבצים מחדש, ולפרוק את כל 700 התמונות והסרטים למחשב (יבול של 3 שבועות בערך...). אבל הנה הן כאן... קודם הסיפור אחר כך תמונות ... יצאתי לדרך ביום שצפוי להיות גשום מאד - תחילת הדרך היתה דווקא שמשית למדי אם כי מאד רוחית. כעשר דקות לאחר שיצאתי מהבית פניתי שמאלה לכביש 443. הבנות קשורות מאחורה - כאמור לא יורד גשם ונראה כי צפויה נסיעה שקטה למדי. דקה או שתיים אחרי שפניתי אני שמה לב שלרכב שנוסע לפני - (רכב ביטחון של חב` עמישב), רכב שיש לו קוז`ק כתום ארוך על הגג, שהפלסטיק הימני שלו מתנדנד לו בעוצמה ברוח. המחשבה הראשונה שלי היא שנראה שהדבר הזה הולך לעוף לי ישר לתוך השמשה. האטתי, נותנת למכוניות לעקוף אותי ותופסת מרחק מהמפגע - עד שזה נעלם מטווח הראיה שלי, וחזרתי לנהוג במהירות הרגילה שלי. אחרי כמה דקות יצאתי לעקיפה כשפתאום אני רואה פלסטיק כתום גדול מסתבתסב לו במרכז הכביש כשאין לי לאן לברוח - מימין אוטו משמאל גדר בטיחות - המוצא היחיד - לדרוס את הפלסטיק, להחזיק חזק בהגה ולקוות לטוב. ריסקתי לו את הצורה ועצרתי בצד. גם בעל הפלסטיק עצר בצד. בידיים רועדות יצאתי מהאוטו באמצע האוטוסטרדה. הדמעות זולגות מלחץ, מהמחשבה מה יכול היה להיות. העתקתי את מספר הרכב בעל הפלסטיק לשעבר, לקחתי שם ומספר טלפון של הנהג, שהיה אדיב והתנצל מעומק הלב, והבטיח שאם אגלה נזק הוא יעמוד מאחוריו. אספתי את עצמי ויצאתי חזרה לדרך. לקח עוד איזה 20-30 ק"מ ונרגעתי. כל כך נרגעתי שהדחקתי את כל האירוע ובחנתי מה קרה לאוטו רק כשחזרתי לירושלים - הטסה נשברה והפגוש הקדמי נמעך. המשכתי לי בנסיעה שקטה עד צומת עירון, שם נפתחו ארובות השמיים וירד מבול עד למחרת בבוקר. למלון הגעתי בשיאו של המבול שם באו לעזרתי ליאור וחנה יחד חילצנו ילדות דובוניות במעיל, בגשם שוטף. אט אט התארגנו בחדר וירדנו לפעילות ולפגוש חברים. נעה מהר מאד חברה לחברים הטובים שלה ואחרי זה ראיתי אותה רק מדי פעם... לפעילות הראשונה של אפרים סידון שנועדה לילדים הקוראים שבחבורה, היא הלכה לבד. בינתיים אני המתנתי בבר - 40 דקות בערך, בציפייה דרוכה לטוסט, אם לא היה גשום היינו יוצאים לאכול משהו בחוץ - אבל הסערה בחוץ גרמה לי לקבל את תנאי השירות הלא כל כך אדיבים, המאד איטיים והדי יקרים של המקום. הפעילות השנייה היתה של יונתן יבין (הבן של..) שהקריא את הספר "הכי הייתי רוצה להיות".. שתי ההפעלות היו מוצלחות מאד להנאתם של הגדולים והקטנים גם יחד. בתום הפעילות הלכנו לאכול ארוחת ערב חגיגית משותפת. בחדר אוכל כולם היו מרוצים, האוכל היה טעים והחברה נעימה. הילדים הגדולים היו עצמאיים והסתובבו ולקחו להם אוכל לבד ונוצר הוואי קיבוצי שכזה
מיכל וענת זללו כל מה שהוגש להן בשמחה רבה לאחר ארוחת הערב עלינו להתקלח - זו היתה שעה קשה בה תהיתי אם הנסיעה היתה רעיון טוב. משום מה ענת לא אהבה את החדר למרות שהיה נח למדי - הוא כלל מיטה זוגית ענקית שיכלה להכיל לפחות 5 אנשים
