סופרגלו
היה קר והתכרבלתי היטב בפוך ונזכרתי באותו יום גורלי. קראו לו נדב והוא פנה אליי בנימוס דה-לה נימוס ושאל את השאלה הנועזת והמקורית: מה השעה? הבטתי בשעוני החדש כשעל פניי הבעת חשיבות-עצמית השמורה לנסיכות, ואמרתי לו את השעה המדוייקת, כולל השניות. הוא שאל שאלה מקורית נוספת: את לא מוכרת לי מאיפשהו? איי, השנינות… בד"כ אני לא מתנחמדת לזרים, אבל הוא תפס אותי במצברוח טוב וידידותי לסביבה באופן נדיר. "בטח מהטלויזיה, אני מחליפה את מיקי חיימוביץ´ לפעמים". הוא צחק ואמר "חוש הומור. כבר נקודה לזכותך". הוא היה רזה מאד, וגבוה. שערו הארוך אסוף ברישול על ערפו, עיניו חומות, קונדסיות, והקמטוטים סביב עיניו העמיקו כשצחק. צחוקו היה משוחרר כשל ילד, חף מכל משמעות-נסתרת או ציניות. הוא מצא-חן לי. מאותו היום הכל התגלגל במהירות. היינו דומים בעניין הדחיפות, המהירות שבה נעשו הדברים, רצינו לנגוס מהחיים בכל-פה, ועכשיו. אבל היינו שונים, שונים מדי, בהמון תחומים אחרים שנחשפו לאט, כמו אוצרות ארכיאולוגיים. למשל, הוא חשד בכל גבר שרק דיברתי איתו, לא משנה אם מדובר בחבר-ילדות אפלטוני, נשוי באושר ואב טרי וגאה. לא עניין אותו שזה היה איזה ערס מזרנוגה ג´, שביקש שמן-שיזוף בחוף-הים. אמרתי לו שהוא צריך קצת להאמין בי. או למשל נושא המגורים המשותפים. לא רציתי לעבור לגור איתו. אהבתי את הדירה הקטנה והמבולגנת שלי, את הסיד המתקלף במטבח ואת הטפטוף הבלתי-פוסק מהדליפה באמבטיה. ויותר מכל אהבתי את השקט שלי, את הלבד, את היכולת לתקוע גרעפס קולני באמצע "היפים והאמיצים". והסברתי לו את זה. כמו לדבר אל הקיר. "אם היית אוהבת אותי באמת, היית רוצה לעבור". רבנו על הכל, ועל כלום. הלכנו ראש בראש, כאילו מבחירה. בסוף הבנתי, שאין לזה שום עתיד. אני מאוהבת, ובמקום להיות בהיי, אני מתענה בשאלות של "מה יהיה" (כי כל שעתיים הוא היה זורק לי איזה מטען-צד, לעיתים בתוספת בקבוק התבערה "את-לא-אוהבת-אותי"). נאלצתי לחתוך. מאז ועד היום, הוא טורח להזכיר לי את קיומו. החל בגלויית שנה-טובה, דרך זר חמניות ביום הולדתי וכלה בציור שצייר לאחרונה. והכל תמים, שליו, לא מזכיר אותי או את מה שהיה בינינו. אבל בין השורות… זה נמצא, וזה ברור עבורי. הוא יודע שאני קוראת אותו. כן, זה מעיק, אבל שלא יפסיק לשלוח לי אותו… אוריאנה
היה קר והתכרבלתי היטב בפוך ונזכרתי באותו יום גורלי. קראו לו נדב והוא פנה אליי בנימוס דה-לה נימוס ושאל את השאלה הנועזת והמקורית: מה השעה? הבטתי בשעוני החדש כשעל פניי הבעת חשיבות-עצמית השמורה לנסיכות, ואמרתי לו את השעה המדוייקת, כולל השניות. הוא שאל שאלה מקורית נוספת: את לא מוכרת לי מאיפשהו? איי, השנינות… בד"כ אני לא מתנחמדת לזרים, אבל הוא תפס אותי במצברוח טוב וידידותי לסביבה באופן נדיר. "בטח מהטלויזיה, אני מחליפה את מיקי חיימוביץ´ לפעמים". הוא צחק ואמר "חוש הומור. כבר נקודה לזכותך". הוא היה רזה מאד, וגבוה. שערו הארוך אסוף ברישול על ערפו, עיניו חומות, קונדסיות, והקמטוטים סביב עיניו העמיקו כשצחק. צחוקו היה משוחרר כשל ילד, חף מכל משמעות-נסתרת או ציניות. הוא מצא-חן לי. מאותו היום הכל התגלגל במהירות. היינו דומים בעניין הדחיפות, המהירות שבה נעשו הדברים, רצינו לנגוס מהחיים בכל-פה, ועכשיו. אבל היינו שונים, שונים מדי, בהמון תחומים אחרים שנחשפו לאט, כמו אוצרות ארכיאולוגיים. למשל, הוא חשד בכל גבר שרק דיברתי איתו, לא משנה אם מדובר בחבר-ילדות אפלטוני, נשוי באושר ואב טרי וגאה. לא עניין אותו שזה היה איזה ערס מזרנוגה ג´, שביקש שמן-שיזוף בחוף-הים. אמרתי לו שהוא צריך קצת להאמין בי. או למשל נושא המגורים המשותפים. לא רציתי לעבור לגור איתו. אהבתי את הדירה הקטנה והמבולגנת שלי, את הסיד המתקלף במטבח ואת הטפטוף הבלתי-פוסק מהדליפה באמבטיה. ויותר מכל אהבתי את השקט שלי, את הלבד, את היכולת לתקוע גרעפס קולני באמצע "היפים והאמיצים". והסברתי לו את זה. כמו לדבר אל הקיר. "אם היית אוהבת אותי באמת, היית רוצה לעבור". רבנו על הכל, ועל כלום. הלכנו ראש בראש, כאילו מבחירה. בסוף הבנתי, שאין לזה שום עתיד. אני מאוהבת, ובמקום להיות בהיי, אני מתענה בשאלות של "מה יהיה" (כי כל שעתיים הוא היה זורק לי איזה מטען-צד, לעיתים בתוספת בקבוק התבערה "את-לא-אוהבת-אותי"). נאלצתי לחתוך. מאז ועד היום, הוא טורח להזכיר לי את קיומו. החל בגלויית שנה-טובה, דרך זר חמניות ביום הולדתי וכלה בציור שצייר לאחרונה. והכל תמים, שליו, לא מזכיר אותי או את מה שהיה בינינו. אבל בין השורות… זה נמצא, וזה ברור עבורי. הוא יודע שאני קוראת אותו. כן, זה מעיק, אבל שלא יפסיק לשלוח לי אותו… אוריאנה