סופרגלו

סופרגלו

היה קר והתכרבלתי היטב בפוך ונזכרתי באותו יום גורלי. קראו לו נדב והוא פנה אליי בנימוס דה-לה נימוס ושאל את השאלה הנועזת והמקורית: מה השעה? הבטתי בשעוני החדש כשעל פניי הבעת חשיבות-עצמית השמורה לנסיכות, ואמרתי לו את השעה המדוייקת, כולל השניות. הוא שאל שאלה מקורית נוספת: את לא מוכרת לי מאיפשהו? איי, השנינות… בד"כ אני לא מתנחמדת לזרים, אבל הוא תפס אותי במצברוח טוב וידידותי לסביבה באופן נדיר. "בטח מהטלויזיה, אני מחליפה את מיקי חיימוביץ´ לפעמים". הוא צחק ואמר "חוש הומור. כבר נקודה לזכותך". הוא היה רזה מאד, וגבוה. שערו הארוך אסוף ברישול על ערפו, עיניו חומות, קונדסיות, והקמטוטים סביב עיניו העמיקו כשצחק. צחוקו היה משוחרר כשל ילד, חף מכל משמעות-נסתרת או ציניות. הוא מצא-חן לי. מאותו היום הכל התגלגל במהירות. היינו דומים בעניין הדחיפות, המהירות שבה נעשו הדברים, רצינו לנגוס מהחיים בכל-פה, ועכשיו. אבל היינו שונים, שונים מדי, בהמון תחומים אחרים שנחשפו לאט, כמו אוצרות ארכיאולוגיים. למשל, הוא חשד בכל גבר שרק דיברתי איתו, לא משנה אם מדובר בחבר-ילדות אפלטוני, נשוי באושר ואב טרי וגאה. לא עניין אותו שזה היה איזה ערס מזרנוגה ג´, שביקש שמן-שיזוף בחוף-הים. אמרתי לו שהוא צריך קצת להאמין בי. או למשל נושא המגורים המשותפים. לא רציתי לעבור לגור איתו. אהבתי את הדירה הקטנה והמבולגנת שלי, את הסיד המתקלף במטבח ואת הטפטוף הבלתי-פוסק מהדליפה באמבטיה. ויותר מכל אהבתי את השקט שלי, את הלבד, את היכולת לתקוע גרעפס קולני באמצע "היפים והאמיצים". והסברתי לו את זה. כמו לדבר אל הקיר. "אם היית אוהבת אותי באמת, היית רוצה לעבור". רבנו על הכל, ועל כלום. הלכנו ראש בראש, כאילו מבחירה. בסוף הבנתי, שאין לזה שום עתיד. אני מאוהבת, ובמקום להיות בהיי, אני מתענה בשאלות של "מה יהיה" (כי כל שעתיים הוא היה זורק לי איזה מטען-צד, לעיתים בתוספת בקבוק התבערה "את-לא-אוהבת-אותי"). נאלצתי לחתוך. מאז ועד היום, הוא טורח להזכיר לי את קיומו. החל בגלויית שנה-טובה, דרך זר חמניות ביום הולדתי וכלה בציור שצייר לאחרונה. והכל תמים, שליו, לא מזכיר אותי או את מה שהיה בינינו. אבל בין השורות… זה נמצא, וזה ברור עבורי. הוא יודע שאני קוראת אותו. כן, זה מעיק, אבל שלא יפסיק לשלוח לי אותו… אוריאנה
 

היתקליף

New member
כמו חרוזים צבעוניים

אנחנו חורזים את בני זוגנו לשעבר בשרשרת חיינו. בכל קשר היה משהו יפה ומשהו מכוער, משהו שמח ומשהו עצוב, משהו נעים ומשהו מכאיב. יש חרוזים בהירים, יש כהים, יש עמומים ויש נוצצים, אבל כולם שונים. על זה נאמר, שבכל פגישה מקרית פורחת איזו תכלת. וכשהיה רע, לפחות היה רע לתפארת.
 

קימבאל

New member
"אם יהיה זה שנית......"

"....בוא נעשה מזה סרט על אותה אהבה בתורכית מדוברת...." (ג´ימי אוחנה) קימבאל
 

היתקליף

New member
זה כלום. מה עם:

עוד אבוא אל סיפך בעינים כבות עוד אצניח אליך ידיים עוד אומר לך את כל המילים הטובות שישנן שישנן עדיין (ואחר כך) השתיקה שבלב, בין דפיקה לדפיקה השתיקה הזו היא שלך
 

היתקליף

New member
מדובר כמובן, בדפיקות הלב

זה למי שלא הבין
 
אני מעדיפת את...

לא אני הוא האיש, לא אני לשובו משכבר מצפה את את קורות נדודיי הישנים לך הבאתי במקום טבעת וגו´ אוריאנה
 

היתקליף

New member
למרבה הצער השיר הזה נהרס

ע"י מר פיק הנכבד, שבוודאות אלכסנדר פן, אפילו אחרי בקבוק ויסקי שלם, לא היה מאשר את ביצועיו. (לדעתי בציטוט האחרון, שיר של אלתרמן כמובן, צריך להיות "הדממה שבלב", אז סליחה מכל אלה שזה ממש חשוב להם).
 

האלי

New member
אבל מצד שני,

כמה כיף לגלות את המילים הנפלאות של פן מתוך עיי החורבות שהמיט עליהן, איך קראת לו? מר פיק הנכבד
שלך, האלי.
 

avitalp

New member
לשיר הנפלא הזה יש ביצוע נפלא

של ארקדי דוכין....מתוך "עבודה עברית"... אמנם בלחנו של מר פיק הנכבד, אך אין ספק, שהביצוע שלו עולה על המקור אלף מונים (לטעמי, לפחות...) אביטל
 
שתיקה

היא דבר כל-כל הפכפך. ללפעמים נעימה ואומרת הכל בלי מילים. לפעמים מכאיבה, מתוחה ועומדת בחלל החדר כמו סכין. התחתנתי בקול תרועה. התגרשתי בקול דממה דקה. אוריאנה
 

היתקליף

New member
כיף לך

אני התגרשתי בכזה רעש, שאין כמעט מוסד ממלכתי שאין לו איזה תיק על הגירושין שלי (וזה כולל את הצבא למשל). אנחנו רבנו אפילו במעמד הגט (עד להתערבות שוטר), עד כדי כך שכשחזרתי אחרי חצי שנה לקחת את תעודת הגירושין, הפקיד/סדרן של הדיונים זיהה אותי (ושאל אם לא נגמר הסיפור שלי).
 
דבר רחל המשוררת הדגולה:

זה נטל השתיקה לארץ מכריעני זו חרב השתיקה גוזרה את לבבי. אני עודני פה וממתינה הנני ודם-שיריי פלוט עוד מאדים סביבי. המוות הוא דומם, אכן נדום כולנו כתום, בבוא היום, האורח הקצר אך לחיים יש קול וניב להם, ולנו המיה לניב הזה וצליל צלול וער. היא מקפיאה אותי, עימה אימת-הקבר את פיה האיום פוערת לבלי חוק אני עודני פה... עודני פה... מעבר... הכני במילים! אך אל נא - אל תשתוק!
 
עכשיו קראתי

אלוהים אדירים, נראה לך שזה מה שאני עושה?! וואוו, אתה ממש לא מעריך אותי. אוריאנה
 
איבדת גם את המשוררת

היא טוענת שהיא מעדיפה אלימות מילולית על פני שתיקה, לא שזה חיובי להכות במילים. אוריאנה
 
למעלה