סופטיפול

סופטיפול

שיחה שהיתה לי עם Mנטה ומוסקט במוצאי-שבת הביאה לחשוב על זה שעסקנו כאן המון בהחלטה להתחיל טיפול, מאיפה שואבים כוחות, איך עושים את זה, למה זה טוב, איך יודעים מתי הזמן המתאים וכו', אבל מעולם לא עסקנו בשאלות האלה בהקשר של סיום הטיפול. למי יש תובנות בנושא?
 

Mנטה

New member
שאלה מאוד קשה לדעתי

כתבתי תשובה מלאה, מחקתי אותה ועכשיו אני לא כל כך יודעת אם יש לי דברים חכמים להגיד. ברור לי שבטיפול שאני עברתי היתה נקודה שבה זה היה מאוד ברור, אבל אני קצת פחדתי ואחר כך בבת אחת הדברים הידרדרו בטיפול ובחיים שלי ומאז לדעתי הטיפול גרם לי רק נזקים. ומדובר במקרה שלי בכמה שנים. צריך הרבה אומץ כדי לעזוב טיפול. צריך הרבה איזון בציפיות שבכלל מתחילים אתן את הטיפול. וצריך בעיקר, שלא תהיה בעיה בלהיפרד. אני בשלב מסוים שמתי לב שבמקום לשחזר עם הפסיכולוג טראומות מהחיים, אני משחזרת בחיים טראומות מהפסיכולוג
אבל לא האמנתי שזה באמת כך. כלומר לא יכולתי להאמין. אחת העצות הכי טובות שאני יכולה לתת לעצמי היא: תאמיני. הכל יכול לקרות. ה-כ-ל. היתי אומרת שמאוד מאוד חשוב לדבר על זה עם הפסיכולוג פעם בכמה חודשים ולבדוק כל הזמן אם באמת מתקדמים ואם זה באמת עוזר ואם באמת יש כוחות להמשיך ואם לא תקועים שם בגלל הפחד לעזוב. ולא לשכוח את הענין עם הציפיות. אם הציפיות מהטיפול לא מוגדרות קונקרטית, או לא ריאליות, הטיפול יימשך לנצח. וגם אפשר לשים דד ליין. ולעמוד בו. לדעתי, להישאר בטיפול יותר מהנחוץ, זה ממש דבר מזיק. ואני ממליצה לכו-לם לקרוא את "בגנות הפסיכותרפיה" של מייסון.
 
מכירה מישהי שהתמכרה

לפסיכולוגית שלה, והפסיכולוגית כל הזמן העלתה מחירים, והיא נשארה ונשארה עד עצם היום הזה. צריך להזהר - יש גם פסיכולוגים נוכלים.
 
ובדיחה עם זקן באותו העניין

עורך דין אחד מונה להיות כונס נכסים של חברה פלונית. האיש עסק בזאת במשך שנים רבות, עד שהפך בנו בכורו לעורך דין בזכות עצמו, והצטרף לאביו. או אז יצא האב לחופשה של כמה שבועות והפקיד את בנו על ניהול המשרד. כששב מאותה חופשה, אמר לו בנו בשמחה: אבא, גמרתי את התיק של חברה פלונית. מה עשית? שאל האב בבעתה. גמרתי את התיק, השיב הבן, סיימתי את הכינוס, הגעתי להסדר עם הנושים. זהו. האב נתקף בהיסטריה, ובכעס גדול אמר לבנו: יא אהבל, מה עשית? שנים התפרנסנו מצויין מהתיק הזה...
 
סיום טיפול

באחת מהתשובות לערפדות רשמתי שאני מחליטנית גרועה מאד והשאלה לגבי הטיפול מזכירה לי את שיעורי הנהיגה שלקחתי ב-יב' והיה לי מורה נורא. ממש לא הצלחתי להתרכז בנהיגה כי הוא היה צועק עלי ומתעצבן ואני הייתי נלחצת. למרות כל זה נשארתי איתו עד הסוף ועשיתי הרבה יותר שיעורים מאשר הייתי צריכה (עברתי טסט ראשון ויש לי רשיון ג' אבל כמה שיעורים אלוהים ישמור) דווקא כשהייתי בטיפול בתקופת העזיבה את הבית הצלחתי להגיע להחלטה ולעמוד בה. לאחר שהחלטתי סופית שזהו ואני לא חוזרת הבייתה והחבילה מתפרקת סופית גם החלטתי שאין לי יותר מה לעשות עם הפסיכולוגית וחבל על הכסף ועזבתי גם אותה. זה לא שנגמרו הנושאים לדסקס ולא שגמרנו לנתח למה ההורים שלי דפקו לי את החיים וכל מיני כאלו אבל צריך לדעת מתי להפסיק במיוחד שזה עולה כל כך הרבה. חוצמזה עזר שהיא לא הייתה כל כך טובה לטעמי וזאת למרות שקיבלתי עליה המלצות מצוינות. כשעזבתי היא אמרה לי שיש לה תחושה שנפגש שוב. האמת, זה היה מעליב. אחרי כזה דבר היא יכולה לפגוש אותי מקסימום בסופר.
 
הבעיה היא שלא

תמיד אפשר לסמוך על איש המקצוע שיֵדע לומר מתי... כלומר, אם הבעיה היתה רק אצל המטופל - שקשה לו לעזוב, לוותר על ה"התמכרות" הזו (אולי, בעצם, זו התמכרות בלי מרכאות...), להחליט לפרוש כנפיים ולעוף, ניחא, אבל... גם המטפל עצמו לא תמיד יודע להיות המחליט במקרה הזה, ולומר - "זהו, מספיק, מיצינו מה שאפשר. עכשיו את צריכה לפרוש כנפיים ולעוף." אין לי תובנות באשר לאיך אפשר לדעת. זה קשה, ומורכב ומסובך. אני רק יודעת שאני המשכתי עם המטפל הרבה הרבה מֵעבר למה שהיה צריך וקונסטרוקטיבי. בעיה, אין ספק!
 
למעלה