סוף שנה בשנות ה50

[הטכנאי קרמר]

סוף שנה בשנות ה50

בית הספר הייה משכיר אולם קולנוע בישוב . וכול כיתה הייתה מעלה הצגה או מערכון . זכורים לה ההצגות . פרח לב הזהב . אני הייתי האמא . בסוף ההצגה נפלה לי השימלה כאשר השתחוונו . הזמיר המלאכותי . היו מזמנים את ההורים ליראות את ההצגה

 

[אפונה ירוקה חמודה]

קרמר, אתה היית האמא?

אני זוכרת עד היום את מסיבת חנוכה בבית ספר כיתה ה'. כולנו נכנסנו לאולם בית הספר בשורה, כל אחד עם נר ביד ושרנו את "מי ימלל גבורות ישראל"
הטכס הזה נשאר צרוב אצלי כמשהו מרגש וקסום.

 

[הטכנאי קרמר]

כנראה שזה התאים לי במיוחד . זוכר את המורה

מרים אדלר . הייתי בחתונה שלה כאשר היינו בכיתה ב' . זוכר את כול הילדות שלי . יש לי זיכרון טוב גם זוכר לקוחות ואנשים מלפני עשרות שנים

 

[עדגיל]

אני לא זוכרת משהו מיוחד ממסיבות סיום, אני

זוכרת שאת מסיבת הסיום של כיתה ח' עשינו על שפת הים, וכולם חזרו יחפים הביתה אחרי שהשלכנו את הנעלים למדורה.
אני זוכרת את מסיבת קבלת ספר התורה בכיתה ב'. אמא תפרה לי מסדין משהו שנראה כמו טוגה, והיה לי כד על הכתפיים, ושרנו "נערה טובה יפת עיניים, הטי כדך השקיני מים..." ואני זוכרת גם מסיבת פורים שבה כל אחד נדרש להביא משלוח מנות ולתת לאיזה תלמיד שהוא רוצה. בסוף המסיבה נותר מצב ש 10-15 ילדים קיבלו מתנות והיתר חזרו בידיים ריקות. בדיעבד אני חושבת שהמורה שהציעה את זה היתה ממש לא נורמלית. איך היא לא צפתה מחזה כזה שילדים יצאו מהכיתה בבכי על זה שהם לא קיבלו משלוח מנות מאף אחד ואילו תלמיד אחר יצא מהכיתה עם 3 משלוחי מנות שהחליטו לתת לו. בעיקר קיבלו את המשלוחים האלה ועד הכיתה, מלך ומלכת הכיתה, התלמידים המצטיינים שאליהם כולם התחנפו וכו'. כשהילדים שלי היו בבתי ספר, התברר שנערכת הגרלה כיתתית ביום חלוקת המשלוחים. כל תלמיד שולף פתק עליו מתנוסס שם כלשהו, ואותו תלמיד ששמו מופיע על הפתק מקבל משלוח מנות משולף הפתק. ככה אף אחד לא יוצא מקופח...

 

[הטכנאי קרמר]

אצלכם הייה ילד ראשון בכיתה ?

החרוץ ידע הכול תמיד קיבל 10 במיבחנים . אצלנו הייה ילד שקראו לו פינחס הייה ראשון בכיתה

 

[עדגיל]

היו לנו שני תותחים בכיתה: אחד שהיום מרצה

מפורסם לפוסטמודרניזם והשני קרדיולוג. שניהם פרופסורים. הם היו תלמידים מרתקים וכריזמטיים שהיה מעניין לשמוע את התשובות שלהם לשאלות בתנ"ך, ספרות והיסטוריה. הפרופ' לפוסטמודרניזם הקריא יום אחד תשובה שהחלה במשפט "אני נמצאים כיום במחציתה של המאה ועשרים" ואף אחד לא הבין על מה הוא מדבר.
היתה לנו תלמידה חרוצה שלא היתה אומרת "המורה המורה..." אלא "מורתי". בוקר טוב מורתי, מורתי תרשי לי בבקשה וכו... נימוסים שחבל על הזמן. היא הפכה לאמנית ידועה בתחומה אבל חזרה בתשובה.

 

[אפונה ירוקה חמודה]

וואו מה שאצלנו הלך בכיתה ח'!!!

כולם היו גיבורים בפקה פקה אבל אני לא חושבת שעשו משהו חוץ מלדבר.
היה בן אחד שטען שהוא פשוט מפותח וחייב לתרגל ביצועים והיה גם חתיך אבל סנוב ברמות היו לו גינונים של 'אלביס המלך' אחרי שנים נפגשנו האלביס נשאר, הסנוב נשאר ואפשר לפוצץ אותו עם סיכה ו"poof" יהיה הרבה רעש וצילצולים... כל הבנות רצו מאד שיבקש מהן כדי שיוכלו לשחק את תפקיד ה"חסודות" שמסרבות כי אחרי הכל זה נחשב אות קלון לבת שכולם בסוד התלחששו שהיא "מיזרון" . כאילו הנוער של היום לא המציא משהו שלא היה תמיד קיים.