הי ורד... אם יורשה לי להגיב...
נסי לראות את הצד החיובי שבכל הברוך שנקלעת אליו: לפחות יש לך בשביל מי לבשל את הארוחות המשפחתיות האלה... אני נשארתי בלי משפחה - רק אחות, שתהיה בריאה, גדולה ממני ב - 20 שנה ואותה אני פוגשת פעם בחודשיים בערך, ואח, גדול ממני בערך באותו הפרש ואיתו אין לי קשר כלל, פרט למקרים נדירים ביותר. לגבי השיגרה - זה נורא תלוי במקום, בסיטואציה, ובכל מיני גורמים. אצלי, למשל, זה היה זריז מאוד - מיד בתום השיבעה חזרתי לעבודה מלאה ורגילה, התחלתי להריץ את הטיפול בענייני החשבונות, המיסים, הביורוקרטיות, ואפילו ביצעתי שינויים בבית - אימצתי חתול, צבעתי כל חדר בצבע אחר, קניתי את המחשב הראשון בחיי... זו היתה למרבה הפלא תקופה של צמיחה והתחדשות. אבל... מספר שבועות או אולי חודשים אחר כך, לקיתי בדיכאון, ולמעט לנסוע לעבודה וחזרה, וקניות בסיסיות לבית, אני מתקשה לעשות אפילו את הדבר הפשוט ביותר - להתקלח. לפעמים עוברים להם 3 ימים רצופים בלי מקלחת. אני מתביישת בזה, אבל זו האמת. אין כוח. אני לא מנקה את הבית ולא מסדרת אותו (אמא שלי בטח מתהפכת בקבר), הכל הפוך, החתול חוגג, אני משאירה כביסה על החבל הרבה יותר מדי זמן (אם אני בכלל טורחת לכבס), ואני לא ישנה כמעט. הנה עכשיו כבר בוקר ואני עוד לא הלכתי לישון. ישנה בממוצע שעתיים בלילה, והעבודה נדפקת, והמוח נדפק... ניצוץ החיים שבי, שמעולם לא היה יותר מידי - מי יודע מה - הולך ודועך. הוא לא כבה חלילה, ואני לא אובדנית - חשוב לי להדגיש את זה - אבל אני פשוט שורדת, לא מבקשת יותר מזה. רק להיות בריאה, רק שלא יחסר דבר לחתול שלי ולי... ואני לוקחת תרופה, שבהתחלה עזרה לי מאוד ועכשיו כבר לא, למרות שהעלו לי את המינון (בקרוב יש ביקורת, כנראה שיוסיפו לי עוד משהו). אז מה ניסיתי להגיד - לשיגרה שהיתה לך אף פעם לא תוכלי לחזור. את תאמצי לך שיגרה אחרת, חדשה, ואולי אפילו תצמחי ממנה. הנה אני - שנה אחרי (שנה פחות שבוע בדיוק, לפי התאריך העברי) עוד לא מעכלת שאמא איננה. עם המוות של אבא כבר השלמתי מזמן (טוב בכל זאת זה היה לפני 14 שנה...) אבל אמא... זה משהו אחר... אני מצאתי אותה מתה דקות ספורות בלבד אחרי שזה קרה... והתמונות חוזרות אלי מכל האישפוזים, המחלה, הזוועות שהייתי עדה להן... ואני גרתי עם אמא, ופשוט נשארתי לבד. אני גאה בך שבחרת להמשיך בחיים. גם אני חשבתי שאצליח, ואפילו הייתי בתנופה, אבל אזלו לי הכוחות. כלפי חוץ כאילו הכל בסדר אבל ממש רק כאילו. התנתקתי מהמון אנשים בגלל המצב הנפשי שלי, וחוץ מהאינטרנט כמעט שאין לי קשרים אחרים. אני באמת מאחלת לך ולכל הפורום הזה, שתהיו חזקים, שתשכילו להמשיך בחייכם באופן הטוב ביותר לכם, כי ככה אמא (או מי שזה לא יהיה) היתה רוצה... מקווה שגם אני אצליח לעלות על דרך המלך ולהמשיך להחזיק את הראש מעל למים, כי זה הולך ונהיה טובעני יותר ויותר, למרות שאני נלחמת בכל הכוח.
