רסיסים של אושר
New member
סוף סוף זה הגיע
הדמעות, הבכי, השחרור הגדול. אני מחכה לדמעות הללו שיפרצו כבר כשנה. והן לא הגיעו. עד אתמול. דווקא אתמול בשלווה ובשקט, בחושך הן הגיעו. השעה עשר בלילה ואני מנסה להרדים את מעין. כבכל לילה אני שרה לך את סדרת השירים שהיא אוהבת להירדם איתם מעדנות מלטפת את גבה ושרה לה בשקט בשקט עד שתירדם. השיר האחרון כמו תמיד זה השיר של סבא. כך היא קוראת לשיר הזה. למעשה זה שיר של זוהר ארגוב שאני קצת שיפצתי אותו עבורה והיום זה השיר של סבא. "כוכבים פרושים ממעל כשטיח של קטיפה את נמה חמודה שלי עם חיוך של נסיכה אז ארד בלט בלט עם כנפיים לבנות ואגע לך בתלתל עם שרביט של סוכריות אלוהים לקח את סבא ועכשיו הוא במרומים שם למעלה מטייל הוא עטוף שרשרת עננים עם ענן ועם עננת ועם קרן אור קטנה רק לבוא לשיר ליני ולאמר לך לילה טוב עצמי את שתי עינייך סבא לידך הוא נושק ללחייך ומלטף את שערך אז בלחש יספר הוא את אותו סיפור נושן על בובה אביגיל ואורגוס הקוף הקטן" וכששרתי לה "אלוהים לקח את סבא" פתאום הקול שלי נשבר שנה שלמה, לילה אחר לילה אני שרה את השיר הזה וכאילו כלום. בלקוניות מסוימת אני מדקלמת את המילים עפ"י המנגינה. שרה שתירדם כבר הגוזל. ודווקא אמש ככה פתאום הן הגיעו הדמעות המיוחלות דמעה אחר דמעה ירדו שטפו לי את הפנים ואת הכאב שהצטבר בלב שנה. בקול שבור ורועד המשכתי ללחוש את המילים בשקט ובכאב והתמונות שלו חלפו לי מול הפנים ולאו דווקא התמונות המחרידות של בית החולים לא התמונות של הגסיסה, לא של הפרידה, לא של המוות הנורא. אלא הימים היפים שלנו ביחד החיוך שלו, הקול שלו, העצות שלו, האהבה שלו בכיתי על אבא שלי שאיננו יותר. סיימתי לשיר ומעין כבר נרדמה אך הדמעות המשיכו לשטוף עוד ועוד חודשים ארוכים יבשים הגיעו לקיצם סופסוף ולא כאב לי כלום פשוט בכיתי והסתכלתי על מעין וליטפתי אותה בשבילו ליטופים רכים ועדינים לגוזל שלי לנכדה שלו שזכתה להיות איתו רק עד גיל שנתיים ושבעה חודשים והיא לא שוכחת אותו אפילו שאני לא מדברת עליו כל הזמן היא אומרת שיש לה שני סבים סבא אפי ברחובות וסבא ישראל בשמיים אני מתגעגעת אלייך אבא.
הדמעות, הבכי, השחרור הגדול. אני מחכה לדמעות הללו שיפרצו כבר כשנה. והן לא הגיעו. עד אתמול. דווקא אתמול בשלווה ובשקט, בחושך הן הגיעו. השעה עשר בלילה ואני מנסה להרדים את מעין. כבכל לילה אני שרה לך את סדרת השירים שהיא אוהבת להירדם איתם מעדנות מלטפת את גבה ושרה לה בשקט בשקט עד שתירדם. השיר האחרון כמו תמיד זה השיר של סבא. כך היא קוראת לשיר הזה. למעשה זה שיר של זוהר ארגוב שאני קצת שיפצתי אותו עבורה והיום זה השיר של סבא. "כוכבים פרושים ממעל כשטיח של קטיפה את נמה חמודה שלי עם חיוך של נסיכה אז ארד בלט בלט עם כנפיים לבנות ואגע לך בתלתל עם שרביט של סוכריות אלוהים לקח את סבא ועכשיו הוא במרומים שם למעלה מטייל הוא עטוף שרשרת עננים עם ענן ועם עננת ועם קרן אור קטנה רק לבוא לשיר ליני ולאמר לך לילה טוב עצמי את שתי עינייך סבא לידך הוא נושק ללחייך ומלטף את שערך אז בלחש יספר הוא את אותו סיפור נושן על בובה אביגיל ואורגוס הקוף הקטן" וכששרתי לה "אלוהים לקח את סבא" פתאום הקול שלי נשבר שנה שלמה, לילה אחר לילה אני שרה את השיר הזה וכאילו כלום. בלקוניות מסוימת אני מדקלמת את המילים עפ"י המנגינה. שרה שתירדם כבר הגוזל. ודווקא אמש ככה פתאום הן הגיעו הדמעות המיוחלות דמעה אחר דמעה ירדו שטפו לי את הפנים ואת הכאב שהצטבר בלב שנה. בקול שבור ורועד המשכתי ללחוש את המילים בשקט ובכאב והתמונות שלו חלפו לי מול הפנים ולאו דווקא התמונות המחרידות של בית החולים לא התמונות של הגסיסה, לא של הפרידה, לא של המוות הנורא. אלא הימים היפים שלנו ביחד החיוך שלו, הקול שלו, העצות שלו, האהבה שלו בכיתי על אבא שלי שאיננו יותר. סיימתי לשיר ומעין כבר נרדמה אך הדמעות המשיכו לשטוף עוד ועוד חודשים ארוכים יבשים הגיעו לקיצם סופסוף ולא כאב לי כלום פשוט בכיתי והסתכלתי על מעין וליטפתי אותה בשבילו ליטופים רכים ועדינים לגוזל שלי לנכדה שלו שזכתה להיות איתו רק עד גיל שנתיים ושבעה חודשים והיא לא שוכחת אותו אפילו שאני לא מדברת עליו כל הזמן היא אומרת שיש לה שני סבים סבא אפי ברחובות וסבא ישראל בשמיים אני מתגעגעת אלייך אבא.