מזג האוויר האידאלי מבחינתי כמתואר בשיר
הוא סגריר עם גשם קל.
נמייה בגשם / השלושר, כתבים מאוחרים התשע"ד
בגשם בגשם בעת של סגריר
יוצאת נמייה לנשום קצת אוויר
מרחרחת סביב מכשכשת זנב
מוצאת איזה סלע
יושבת עליו
עובר לו שלושר, על חריזה עוד מקפיד,
גבוה, נחמד שכן כך הוא תמיד.
עוצר הוא שכן אחת מעיניו
הבחינה קלות בקצה
של זנב
גבר אחר במקרה זה עלול
להניח שאין פה ספק, זה חתול,
אך שלושר מטבעו נמיות לא יחמיץ,
ועל כן בכל זאת
פנה והציץ
פזמון:
הוא לא ידע את שמה,
אבל הנמייה,
ליוותה אותו לאורך כל הדרך
והוא ידע, שאם יזכיר אותה,
ירשים כל בחורה,
אבל עד כה זה כושל בערך.
(הלכה למעשה לא ירד גשם באותו יום,
אבל קצת חופש לירי, הלו).