איטי המקורי
New member
סוף-סוף גן
מחר החמוד שלנו סוף סוף הולך לגן. אחרי שלושה וחצי חודשים בבית, חודש מטעם "החופש הגדול" וחודשים וחצי "בונוס" אכזרי ומיותר בגלל רשויות ובירוקרטיות מיותרות ומטופשות. במאבק שאותו ניהלנו, להכניס אותו לגן תקשורת בקרבה סבירה לאיזור מגורינו, מאבק שכלל פניה לאינספור גורמים, התייצבות יומית במועצת העיר ועוד, לא הצלחנו לצערי, אבל הבנו שהמחיר שהוא משלם מתחיל להיות יקר מדי עבורו ועבורינו. אתם מתארים לעצמכם שלושה וחצי חודשים בבית? תקופה שאם מפרקים אותה לימים שנפרטים ל-13-14 שעות ביום שבהם אני איתו, משגיחה שלא יזיק לעצמו, מנסה ללמד משהו, להעסיק אותו במשהו......... בקרים של טיולים בגינות ריקות מילדים...רק אני והוא והאופנים..... ערבים בהם הגעתי למיטה מפורקת ובעיקר מתוסכלת כי לא הצלחתי לגרום לו היום אפילו להשחיל חרוזים בשרשרת...... הקטנה שלי שקטנה ממנו בשנה וקצת היתה חוזרת מיום גדוש בפעילות בגן ומצליחה לעשות באחה"צ אחד מה שלא הצלחתי לגרום לו לעשות בשבוע שלם. "אני עייף" הוא אומר לי בעשר בבוקר, "אין לי כוח" תשובה לנסיון נוסף לעשות קצת דפי עבודה שנתנה לי הגננת של שנה שעברה, והוא שוב מסתובב הלוך ושוב בבית נוסע קצת באופנים ומקשיב לחצי סיפור שעד לפני כמה חודשים יכל לשמוע עד הסוף . וכל יום חשבתי לעצמי שהנה הסיוט נגמר, הח"כ ההוא הבטיח ויש עוד מישהו שלוחץ, ואלו"ט פנו לתקשורת ו.....כלום. הוא הלך במשך 5 ימים לגננת שהיתה אמורה להיות בגן התקשורת שהוקם ונסגר, אבל היא מצאה עבודה קבועה ונשארנו בלי כלום. היו לילות שרק התפללתי שהבוקר לא ימהר להגיע כי לא ידעתי איך אני מצליחה להעביר עוד יום כזה שבו אני לא יכולה למצוא דקה של שקט לעצמי, לא יכולה לצאת מהבית לשום מקום למעט המכולת וגם אז עם נכונות לרדוף אחריו בין המדפים....... בשבועות האחרונים כשהציפיה הפכה כבר להיות מורטת עצבים ברמה שכבר לא יכולתי לשאת והצקצוקים של כולם נוסח "אוי זה נורא קשה, איך את עושה את זה?" יצאו לי מכל חור, פשוט ניתקתי מגע עם העולם, הרגשתי שאין לי מה לומר כרגע... והוא כל כך מקסים, כל הזמן מחבק, שואל "אתה שמחה אמא?" "אתה מחייכת?" גם הוא כבר קלט שאמא שלו בכיינית כרונית, וכשאני כועסת הוא לא יכול לשאת את הכעס "לא אתה כועס לי" הוא אומר ואני נופלת ממנו..... אבל מחר הוא הולך לגן השפתי, עם סייעת PDD שאנחנו מביאים באופן פרטי, ומצאנו כבר מנחה של גרינשפן בשילוב ABA שתרכז את התוכנית ובגלל אילוצי זמן שלה אז תהיה עוד מישהי מתחתיה שתבוא לעיתים יותר תכופות, ועכשיו מקווים למצוא גם מישהי לאחה"צ. זהו....התחלה חדשה בשבילו ובשבילנו אני מקווה, אני מתרגשת מאד מאד בהצלחה מלאך שלי
מחר החמוד שלנו סוף סוף הולך לגן. אחרי שלושה וחצי חודשים בבית, חודש מטעם "החופש הגדול" וחודשים וחצי "בונוס" אכזרי ומיותר בגלל רשויות ובירוקרטיות מיותרות ומטופשות. במאבק שאותו ניהלנו, להכניס אותו לגן תקשורת בקרבה סבירה לאיזור מגורינו, מאבק שכלל פניה לאינספור גורמים, התייצבות יומית במועצת העיר ועוד, לא הצלחנו לצערי, אבל הבנו שהמחיר שהוא משלם מתחיל להיות יקר מדי עבורו ועבורינו. אתם מתארים לעצמכם שלושה וחצי חודשים בבית? תקופה שאם מפרקים אותה לימים שנפרטים ל-13-14 שעות ביום שבהם אני איתו, משגיחה שלא יזיק לעצמו, מנסה ללמד משהו, להעסיק אותו במשהו......... בקרים של טיולים בגינות ריקות מילדים...רק אני והוא והאופנים..... ערבים בהם הגעתי למיטה מפורקת ובעיקר מתוסכלת כי לא הצלחתי לגרום לו היום אפילו להשחיל חרוזים בשרשרת...... הקטנה שלי שקטנה ממנו בשנה וקצת היתה חוזרת מיום גדוש בפעילות בגן ומצליחה לעשות באחה"צ אחד מה שלא הצלחתי לגרום לו לעשות בשבוע שלם. "אני עייף" הוא אומר לי בעשר בבוקר, "אין לי כוח" תשובה לנסיון נוסף לעשות קצת דפי עבודה שנתנה לי הגננת של שנה שעברה, והוא שוב מסתובב הלוך ושוב בבית נוסע קצת באופנים ומקשיב לחצי סיפור שעד לפני כמה חודשים יכל לשמוע עד הסוף . וכל יום חשבתי לעצמי שהנה הסיוט נגמר, הח"כ ההוא הבטיח ויש עוד מישהו שלוחץ, ואלו"ט פנו לתקשורת ו.....כלום. הוא הלך במשך 5 ימים לגננת שהיתה אמורה להיות בגן התקשורת שהוקם ונסגר, אבל היא מצאה עבודה קבועה ונשארנו בלי כלום. היו לילות שרק התפללתי שהבוקר לא ימהר להגיע כי לא ידעתי איך אני מצליחה להעביר עוד יום כזה שבו אני לא יכולה למצוא דקה של שקט לעצמי, לא יכולה לצאת מהבית לשום מקום למעט המכולת וגם אז עם נכונות לרדוף אחריו בין המדפים....... בשבועות האחרונים כשהציפיה הפכה כבר להיות מורטת עצבים ברמה שכבר לא יכולתי לשאת והצקצוקים של כולם נוסח "אוי זה נורא קשה, איך את עושה את זה?" יצאו לי מכל חור, פשוט ניתקתי מגע עם העולם, הרגשתי שאין לי מה לומר כרגע... והוא כל כך מקסים, כל הזמן מחבק, שואל "אתה שמחה אמא?" "אתה מחייכת?" גם הוא כבר קלט שאמא שלו בכיינית כרונית, וכשאני כועסת הוא לא יכול לשאת את הכעס "לא אתה כועס לי" הוא אומר ואני נופלת ממנו..... אבל מחר הוא הולך לגן השפתי, עם סייעת PDD שאנחנו מביאים באופן פרטי, ומצאנו כבר מנחה של גרינשפן בשילוב ABA שתרכז את התוכנית ובגלל אילוצי זמן שלה אז תהיה עוד מישהי מתחתיה שתבוא לעיתים יותר תכופות, ועכשיו מקווים למצוא גם מישהי לאחה"צ. זהו....התחלה חדשה בשבילו ובשבילנו אני מקווה, אני מתרגשת מאד מאד בהצלחה מלאך שלי
