סוף ירח הדבש

[חייכנית2]

סוף ירח הדבש

יותר ויותר אני שומעת על "סוף ירח הדבש" כביטוי בפי הורים מאמצים לילדים בכל מיני גילאים.
מעין שירטוט תחושה ש"החל מאז-השתנה לנו הילד.לא שלא היו בכלל סימנים מוקדמים,אבל זה לא היה עד כדי כך..."
מדובר על שינוי התנהגותי גורף,או לצד המתכנס או לעיתים תכופות יותר-לצד המתפרץ.
אישית הרגשתי כך עם בני בכניסה לגן טרום חובה. הוא לא היה מוכן להיות המבליג והמוותר,היה חייב להחזיר ,ובכל דרך אפשרית....

התפתחות היא מסע של שינויים,אצל כולם.אני מתכוונת לשינוי גורף,שההורים מרגישים לגביו צורך דחוף בהשתנות התנהגותם שלהם מול הילד.
ולפעמים מתארים געגועים למה שקודם,עם הרגשה שאולי מה שהיה לא יחזור עוד.וגם צורך דחוף של יכולת קבלה של המצב החדש,של הילד ה"חדש".
מוכר לכם?
אם יש איה קושי לענות בפורום אשמח אם תענו בניק שונה,או במסר.

ת ו ד ה !

 

[חייכנית2]

איה צ"ל איזה

 

[נוני 75]

ילד עובר שינויים

אני רואה את האחיינים שלי שמתינוקות קטנים ורכים הפכו לילדים בעלי דעה הגדולה בת ה-7 מנהלת את החיים של כולנו יודעת הכל שומעת מתעסקת בדימוי הגוף ומקובלות
האפרוח השתנה מאז שהגיע. אז הוא היה שתוק. לא רוצה לחזור לימים האלה. היום בגיל שנתיים פלוס הנורא (יש כינוי אחר לזה כי אני לא אוהבת את המינוח) ברור שקשה יותר -הילד עומד על שלו, רב על כל פיפס קטן, מפתח עמוד שידרה שמצד אחד זה מבורך מצד שני זה קשה -בטח כשאת הורה יחיד
כשהוא נכנס לגן הגננת אמרה לי איזה ילד שקט וחמוד -ידעתי שהאפרוח אינו מרגיש בטוח, היום הוא מנהיג נלחם על מקומו, חייב להחזיר כפי שאת כותבת, גם עם האחיינים ובמערכת היחסים ביניהם
ובאותה נשימה גדל מולי ילד שמתחיל להרכיב משפטים ולהביע רגשות ,אדם קטן, ואני שמחה להכיר אותו בכל יום מחדש
גברבר קטן שלי

שרק ימשיך לפרוח

 

[יסמין@]

גם אני לא אוהבת

א. את ההכללה
ב. את הכינוי "גיל שנתיים הנורא"
ג. את מה שעומד מאחורי הכינוי, הציפייה לסוג של צייתנות...
ד. מזכיר לי את הספר הנורא "דובי לא לא" - הדובי קיבל עונשים כל כך נוראים משום שהעז לבטא את האישיות שלו ולומר "לא"...

 

[KallaGLP]

מניסיון שלי

גידול של ילד, כל ילד, הוא מעין גרף גלי, בעל תנודתיות מחזורית של עליות וירידות. מעולם לא חשבתי על היחסים שלי עם הילדים במונחים של ירח דבש ומעולם לא היו לי ציפיות שהכל יישאר כמו שהיה ולא יצאתי מתוך הנחה שצריך לחשוב על איך היה כשהיו קטנים או בשלב אחר של התתפתחות ולהשוות למה שעכשיו. לא בטוח שאני מצליחה להבהיר את מה שאני רוצה להגיד, אולי שהמחשבות האלה של איך הילד היה ואילו שלבים הוא עבר זה לא משהו שבכלל מעסיק אותי. הדבר ה יחיד שמעסיק אותי ברמה היומיומית הוא איך אני מגיבה לסיטואציות שעולות בהווה ואיך אני יכולה להשפיע על המצב ב עתיד, מה אני יכולה לעשות מצידי כדי שהם יהיו אנשים טובים יותר ושיהיה להם יותר טוב וקל בחיים. בקיצור, ההסתכלות שלי היא יותר קד'ימה ופחות אחורה ואין לי נוסטלגיה מיוחדת לאיך היה כש....

 

[יסמין@]

תודה! ניסחת בצורה ברורה

ופטרת אותי מהטרחה

בקיצור, כל מילה!

 

[נוני 75]

קאלה אני פשוט מתמוגגת מדבריך

את פשוט קולית !
אהבתי גם את תגובתך לפוסט של גלעד, גם אני מתעסקת בחיים שלי ולא מחפשת סיפורים של אחרים -הרי לעולם זה לא יגמר
בתור אם טרייה מקווה שכמוך, אדע להתמודד עם גידול הילד בצורה בריאה (לא מוצאת ניסוח מדויק) מקווה שהבנת
נוני

 

[KallaGLP]

וואו, הסמקתי.

אם כי אני ממש לא חושבת שהגישה שלי יוצאת דופן. אני חושבת שזו גישה של מרבית ההורים שאני מכירה.

 

[אוריתפלד]

עוד לא התנסנו בחוויה

אך שמעתי מהורים מסויימים שלעיתים המעבר לבית הספר היה קצת קשה סביב הפרעות קשב וריכוז שעד אז לא כל כך הפריעו.

אצלנו קצת ההפך: הבובה הגיעה עם המון המון קשיים ואתגרים, ולאט לאט חלקם מתמתנים או נעלמים וזו תחושה נפלאה.

אך נראה מה יהיה סביב בית הספר.
אני קצת חוששת...
הכי מפחיד אותי שהרבה בתי ספר, גם בחינוך המיוחד, מכוונים לחיזוק ילדים שיושבים בשקט מספר שעות רצוף והם בעלי השגים אקדמיים נאים, ומתגמל על ההתנהגות הזו: ואז אולי יהיה לבובה קצת קשה לשמר דימוי עצמי חיובי במערכת כזו.
שהרי ברוב בתי הספר לא מקבלים ציונים טובים על אהבת אדם ומתיקות אינסופית ולמרבה הצער אפילו לא על יצירתיות וחשיבה מחוץ לקופסה.

ילד שיש לו ליקויי למידה או קשיי ויסות או הפרעת קשב, מקבל פעמים רבות שוב ושוב משוב שעליו להתאמץ יותר, שהוא פחות מהאחרים וזה מחלחל לדימוי העצמי שלו.
ובכלל השיטה שבה הופכים אישיות שלמה, עולם ומלואו מגוון ועשיר, לכמה מספרים בסוף השנה - משהו לא טוב בה לתחושתי.
מפספסים המון תכונות ויכולות מדהימות של הרבה מהילדים ולעיתים מכחידים גם את היצירתיות שלהם, ואפילו את הסקרנות הטבעית שלהם וואת רוחב האופקים הטבעי של הילדם.
הלואי שהייתי מוצאת לבובה מקום שהוא לא כזה.

 

[year of the cat]

אורית, היטבת כלכך לתאר את ההרגשה שלי

הכל כלכך מתאים גם אצלינו
גם לגבי הקשיים וגם לגבי התיאור של בית הספר

ולכן, בדיוק, הילדים שלנו הולכים לבית הספר הדמוקרטי
דורש זמן וכסף אבל כלכך שווה

אין לי ספק בכלל שהיינו אוכלים הרבה קש בבית הספר של משרד החינוך
הם לא יישבו בשקט מספר שעות רצוף ואני גם לא חושבת שזה מתאים לילדים היום, בוודאי שלא לילדים שלי מהיכרותי איתם

ודרך אגב, ההישגים האקדמיים מצויינים
למרות שלא זה מה שחשוב לי

 

[tuttifrutti]

כמה את צודקת שלו הייה ב"ס ללא ציונים בסוף שנה

זה הייה מועיל להרבה ילדים.

וכמה חבל שלא האישיות והמאמץ האישי מתוגמל ונחשב אלה צינוים יבשים במספרים.
הלוויא שהייה בית ספר ללא תחרותיות. לפחות אפשרות לבחור בית ספר שמפתח את האישיות של הילד ולא רק דואג לציונים.
השכלה אפשר תמיד לרכוש.
אבל האופי מתבסס בתחילת החיים, ומושפע מאוד ממה שהסובבים אותך משדרים לך.
בכלל אני מאוד הייתי רוצה שבתי תהנה בבית הספר. הרבה יותר חשוב לי מאשר אם תהיה תלמידה טובה או לא.

ולשאלתך חייכנית, אני לא ממש ראיתי עדיין שינוי דרסטי שחל בן לילה.
אני יכולה להאיד שבתי השתנתה מקצה לקצה מאז שהגיע אלי.
ואני יוכלה לראות שוני ממש גדול מאז שהתחילה בגן האחרון שלה לפני פחות מחצי שנה.שינוי כמעט דרסטי, אבל לא שאני לא מכירה אותה.
היא התחילה להיות חוצפנית, לדחוף ילדים, לצעוק עליהם ועלי לתת הוראות לי ולילדים אחרים ולהיות הרבה פחות "מאיה המתוקה" שהייתה.
אבל אני חושבת שממקום סגור ומופנם ושקט בטח תהיה התפרצות של החושים יום אחד לקצה השני לפני שמוצאים את קו הזהב.
זה לא אומר שהאופי ממש השתנה.
ההנתהגות השתנתה בשביל לנסות את הקצה השני לפני שמסגלים ומוצאים מה באמת מתאים לה.
אני לא חושבת שהיא באמת יותר חזקה מלפני כן. זו התנהגות שבוודאי תחלוף עם חינוך נכון והצבת גבולות.

ומי רוצה ילד שמרגיש שהוא חייב להיות כפי שהייה תמיד? ילדים צריכים להתפתח. וילד צריך להרגיש מספיק בטוח בבית כדי להתנסות בהתנהגויות שונות, ולא לעשות את זה יום אחד כשמתבגר וזה לא מתאים לסביבה.לא קיבלנו בובות. קיבלנו אנשים קטנים עם אישיות מתפחת.

 

[KallaGLP]

כמה שאני מסכימה עם הדברים הבאים:

ומי רוצה ילד שמרגיש שהוא חייב להיות כפי שהייה תמיד? ילדים צריכים להתפתח... וכו'. ממש ממש כך!

אם כי דווקא עם האופי שצריך להיות לבית ספר אני לא מסכימה. אני לא מסכימה שבבית ספר מסתכלים על מספרים יבשים ושמחנכים רק להשגיות ולתחרותיות בלבד. אני רואה הרבה פעילויות חינוכיות וברוכות שעושים בבית ספר המותאמות לרצון ואישיות של תלמידים ספציפיים כדי לקדם אותם בלי קשר לציונים ולהשגים של ילדים אחרים. יחד עם זאת אני סבורה שעבור ילדים רבים יש צורך גם בהשגיות ובגבולות מאוד ברורים כדי להפיק את המרב מהלימודים. אבל זה כמובן עניין של גישה.

 

[נגה לביא]

לא היה לנו ירח דבש

אני מניחה שהמונח "ירח דבש" מתייחס לתקופה בה הילד המאומץ חש צורך לרצות את הוריו, וסיום אותו ירח דבש הוא עם הבטחון של הילד בהוריו שיהיו שם תמיד, ולפעמים דווקא להתחלת תקופת בדיקות למידע החדש.

בהתאם להנחה זו, אנחנו מעולם לא עברנו ירח דבש עם זיו, כך שמעולם הוא לא נגמר. גם בתקופה הראשונית ביותר של החיים המשותפים מחוץ לבית הילדים, בדירה הזמנית בקזחסטן, כשאוריאל היה לבדו עם זיו, היא, מצד אחד נצמדה אליו ככל יכולתה, מצד שני, הייתה דעתנית ומתעקשת על שלה מול דרישותיו.

כאשר עברנו תקופה קשה מול זיו לפני חודש-חודשיים, זו הייתה הסלמה של התנהגות קודמת, שנבעה מפינוק יתר שלנו, והתאפסות שלנו על התנהגותינו מולה, החזירה את התנהגותה של זיו למסלול המוכר של נסיונות לקבל מאיתנו כל מה שהיא רוצה תוך כדי קבלת העובדה שאין זה אפשרי.

 

[liאת1]

לנו היה סוג של "ירח דבש"

שנמשך בערך שבוע אחרי שהגענו ארצה

בהסתכלות לאחור, זה היה שבוע שבו הוא היה קפוא, חושש, מתנהל כפי שהיה רגיל בבית הילדים
ומה שיש לנו מאז הם החיים האמיתים

 

[fatfat]

גם אצלינו ממש לא היה ירח דבש

בהתחלה היו התפרצויות זעם תכופות שכללו זריקת רהיטים, שבירת דברים, צרחות קולניות,

בהתחלה היה המון אי שקט ופרט למשחק דרמתי חוסר יכולת להתמיד במשחק ליותר מדקה.

בהתחלה היתה היצמדות לכל עובר ושב וצרחות נוראיות כשצריך להיפרד.

בהתחלה היה בולמוס נוראי של אוכל.

ועוד הרבה תופעות. וכולן הלכו והתמתנו וחלקן אפילו נעלמו במשך הזמן.

 

[משתפרת]

ירח דבש

כאן צריך שוב להפריד בין החוויה של ההורה לבין החוויה של הילד.
רובנו מתאחדים עם הילד אחרי שנים של טיפולים, ביורוקרטיה וכמיהה. חלק מהאנשים יתקשה להתמודד עם השינוי האדיר מ"לא הורים, ל"הורים". ויש ברשת ואפילו בפורום עדויות לדכאון שאחרי אימוץ. אחרים יחושו שהנה התגשם חלומם: יחושו אופוריה וירחפו סביב הילד. בהמשך הדרך המציאות מורידה את כולנו אל הקרקע. החגיגות מסתיימות וחיי היום-יום נכנסים לשגרה. כאן נגמר ירח הדבש. לא שאין רגעים בהם עומדים ומשתאים לנוכח הפלא הזה שקורה בביתנו, אבל הריחוף ההתחלתי נוחת אל קרקע המציאות.
מבחינת הילד מדובר בסיפור אחר לגמרי. התקופה הראשונה בה הוא חווה לראשונה את כל הטוב שמשפחה מעניקה היא גם תקופה בה נעקר ממה שהכיר, ואין לו בטחון או ידע שזה המצב הקבוע שיימשך לתמיד.
הבן שלנו הגיע לידינו בגיל חודשיים וחצי. בתחילת דרכו היה בבית החולים, משם אסף אותו העו"ד שלנו לביתו, שם טופל בידי המשפחה במשך חודש, ואז הועבר למטפלת פרטית למשך חודש נוסף. בבית העו"ד היה טיפול חם ומלא ביחס, כשהיינו בגוואטמלה הם הקפידו לבקר אותנו ואת הילד כמעט מדי יום. "לינדו"- הם כינו אותו באהבה. המטפלת טיפלה בו במסירות, אך לדעתנו באופן טכני בלבד. הוא לא מלמל, לא היה רגיל למשחקים, היה אפאתי. ראינו את השינוי בהתנהגותו ממש מדי יום. מבחינותו המעבר אלינו היה מעבר רביעי תוך חודשיים. במבט לאחור- הוא צריך היה להיות מבועת. ראינו את זה בכל פעם שהתקרבנו לרכב ששכרנו. צליל המפתחות שנשלפו מהתיק או מהכיס הספיק כדי להכניס אותו ללחץ, וכל נסיעה היתה מלווה בבכי רב ובעצבים. כל מעבר (כולל אלינו) וכל קריעה מהמקום הקודם נעשו ברכב. גם האפאתיה היתה ככל הנראה חלק מן ההלם. אחרי כמה ימים היא התחלפה בפעלתנות רבה. השלב הבא היה הרבה בכי, קשיי שינה, אינספור התעוררויות בלילה. אחרי חצי שנה בבית, לקראת גיל 9 חדשים זה התחיל לחלוף, ובגיל שנה נרגע. אם היה ירח דבש מבחינתו- זה היה אולי אז, אחרי שכל המתח הראשוני של החילופין נרגע, אחרי שתת ההכרה שלו קלטה שכאן הוא מקומו ושזה לא משתנה.