הטמבל שכבש את העולם
New member
סוף העולם, סוף העולם
אני והיא נפגשנו לפני כשבועיים לראשונה. החבר הכי טוב והידידה הכי טובה שלי (הכירו האחד את השני דרכי והיום הם זוג מאושר) ארגנו את הפגישה הזאת, בשביל זה יש חברים, לא ? אני מאוד מעריך את המאמץ שלהם, ללא ספק חברות טובה נמדדת בכאלה מעשים של רצון טוב. יש להם את זה, ללא ספק. כדי להימנע מסיטואציית הבליינד דייט הלא נעימה ולחסוך לכולם כמה שיותר טרחה (מלבד לעצמם) הם ארגנו ערב של חברים אצלם בבית, הכינו ממיטב האוכל (זה היה קצת לפני פסח), וזימנו אותנו, קומץ חברים, ואותן - קומץ חברות, שעד אותו יום לא הכירו הקומץ האחד את הקומץ השני. נפגשנו, שוחחנו, אכלנו, נהנינו, הייתי כותב שהיה פצצה אלמלא המצב העגום בארץ ולכן אכתוב שהיה ערב ממש מיוחד. ככה, בין משפט למשפט שנזרקו לחלל החדר, בין מבט למבט, היא נכנסה לי עמוק יותר ויותר לאזור האסור (הלב - לאלה ממכם שכבר גלשו לאזורים כחולים), ככה, לאט לאט, מכה אחר מכה היא הנחיתה עליי. החשמל שהרגשתי סביבה, העיניים המדהימות, החיוך המשכר, ריח הבושם כשהתיישבתי לידה ויותר מהכל – המילים, המשפטים, התוכן. במבט ראשון בתחילת הערב לא הזלתי ריר. בסופו - הרגשתי שמשאית דרסה אותי (ולמזלי לחבר שלי יש את המספר). לקח לי יום שלם להתאושש ובכלל להעיז לשאול את החבר שלי פרטים על הבחורה. אני מספר לו הכל, היינו שם ברגעי השפל והשיא כמעט תמיד האחד של השני, אין דבר שאני מונע מעצמי לספר לו. פעם ראשונה שאפילו רמז של התעניינות פחדתי להראות לו. במצב כזה כל סימן לדחייה אפשרית הוא בלתי נסבל. מהר מאוד הוא קרא אותי (אני לא טוב בפוקר, כבר ציינתי ?), ובלי שאלות מיותרות הוא אמר שהוא יברר הכל ויחזור אליי. סמכתי עליו, הוא בחור כארז (וכולם יודעים שארז יש רק אחד). שבוע וקצת אחר כך אני מגיע למשחק הכדורסל המסורתי של החבר´ה שלנו. איך שאני מגיע הוא מחייך אליי, חיוך מעצבן כזה, אין לי מושג מה הוא רוצה. ככה הוא שומר את המתח איזה עשר דקות ואני עדיין מבולבל, לא מבין מה הוא רוצה ממני ומתחיל לשחק. הכדור עובר מיד ליד, מישהו זורק ומחטיא, חבר שלי נצמד אליי לפי מיטב אומנות השמירה במשחק כדורסל ברמות כל כך גבוהות (NBA קטן עלינו). "היא התלהבה ממך" הוא מסנן בין השיניים תוך שהוא מקפיד על שמירה אישית לוחצת. בום !!! הכדור פוגע לי בראש, לא ראיתי בכלל את המסירה, כולם בהלם חוץ מהחבר שלי שמגחך בהנאה. הראש מסתחרר, לא בגלל הפגיעה אלא בגלל כמות המחשבות שעוברת בו בבת אחת, זה בטח בניגוד לאמנת ז´נבה, עברתי את המהירות המותרת של מחשבה לחלקיק שניה. הפסדתי בכל המשחקים אותו יום, זה לא קרה לי אף פעם לפני כן. חמישה לילות מתוחים ושלוש שיחת טלפון ארוכות אחר כך, אנחנו נפגשים, אני והיא. רגשות החשש, העצבנות, חוסר הביטחון, הכל נעלם כלא היה אחרי 2 דקות בערך. אני מרגיש שאנחנו מכירים כבר שנים, איפה היא הייתה כל חיי ? תודה להוא שלמעלה שיצר דבר כזה, תודה. הלב יוצא אליה והיא משתפת פעולה, הייתם מאמינים ? אנחנו מדברים עד שבית הקפה נסגר וממשיכים משם לטיול על חוף הים. השעה כבר 4 לפנות בוקר ולא נראה שזה מזיז לה. אני מצידי משתדל לעצור את מחוגי הזמן באמצעות המחשבה אבל איכשהו המאמץ שלי גורם לפעולה ההפוכה. 7 בבוקר, אני מוריד אותה בבית ואנחנו מתנשקים בטבעיות לפני שהיא עולה סופית הביתה. עננים מישהו פעם ראה ? אני כן. אני חוזר הביתה שקוע במחשבות טובות, סוף כל סוף מצאתי אותה, זה זה ! אני יודע את זה ! כל הגוף שלי מרגיש את זה, הכל פתאום מסתדר במקום, מהנקודה הזאת הכל משתפר, החיים שלי כבר לא חסרי תוכן, לפתע הם התמלאו באור וצבעים ויופי שאין מילים לבטא. אני מגיע לכניסה לבניין ושם הוא מחכה לי. צו 8 מישהו פעם ראה ? אני כן. השעה 4 לפנות בוקר, "קדימה, קדימה, עכשיו !", קול מאיץ בי מאחור ואנחנו נכנסים. מטח יריות, רימון מושלך, וככה אני שוכב שם מדמם, האור נכבה לי. כל מה שאני רואה עכשיו מולי זאת היא, החיוך, המבט והרוך על הפנים היפות שלובשות הבעה מתנצלת – אולי בגלגול הבא ... כולי מזיע אני מתעורר מהסיוט, אבל הפלאשבקים עדיין מהדהדים ...
אני והיא נפגשנו לפני כשבועיים לראשונה. החבר הכי טוב והידידה הכי טובה שלי (הכירו האחד את השני דרכי והיום הם זוג מאושר) ארגנו את הפגישה הזאת, בשביל זה יש חברים, לא ? אני מאוד מעריך את המאמץ שלהם, ללא ספק חברות טובה נמדדת בכאלה מעשים של רצון טוב. יש להם את זה, ללא ספק. כדי להימנע מסיטואציית הבליינד דייט הלא נעימה ולחסוך לכולם כמה שיותר טרחה (מלבד לעצמם) הם ארגנו ערב של חברים אצלם בבית, הכינו ממיטב האוכל (זה היה קצת לפני פסח), וזימנו אותנו, קומץ חברים, ואותן - קומץ חברות, שעד אותו יום לא הכירו הקומץ האחד את הקומץ השני. נפגשנו, שוחחנו, אכלנו, נהנינו, הייתי כותב שהיה פצצה אלמלא המצב העגום בארץ ולכן אכתוב שהיה ערב ממש מיוחד. ככה, בין משפט למשפט שנזרקו לחלל החדר, בין מבט למבט, היא נכנסה לי עמוק יותר ויותר לאזור האסור (הלב - לאלה ממכם שכבר גלשו לאזורים כחולים), ככה, לאט לאט, מכה אחר מכה היא הנחיתה עליי. החשמל שהרגשתי סביבה, העיניים המדהימות, החיוך המשכר, ריח הבושם כשהתיישבתי לידה ויותר מהכל – המילים, המשפטים, התוכן. במבט ראשון בתחילת הערב לא הזלתי ריר. בסופו - הרגשתי שמשאית דרסה אותי (ולמזלי לחבר שלי יש את המספר). לקח לי יום שלם להתאושש ובכלל להעיז לשאול את החבר שלי פרטים על הבחורה. אני מספר לו הכל, היינו שם ברגעי השפל והשיא כמעט תמיד האחד של השני, אין דבר שאני מונע מעצמי לספר לו. פעם ראשונה שאפילו רמז של התעניינות פחדתי להראות לו. במצב כזה כל סימן לדחייה אפשרית הוא בלתי נסבל. מהר מאוד הוא קרא אותי (אני לא טוב בפוקר, כבר ציינתי ?), ובלי שאלות מיותרות הוא אמר שהוא יברר הכל ויחזור אליי. סמכתי עליו, הוא בחור כארז (וכולם יודעים שארז יש רק אחד). שבוע וקצת אחר כך אני מגיע למשחק הכדורסל המסורתי של החבר´ה שלנו. איך שאני מגיע הוא מחייך אליי, חיוך מעצבן כזה, אין לי מושג מה הוא רוצה. ככה הוא שומר את המתח איזה עשר דקות ואני עדיין מבולבל, לא מבין מה הוא רוצה ממני ומתחיל לשחק. הכדור עובר מיד ליד, מישהו זורק ומחטיא, חבר שלי נצמד אליי לפי מיטב אומנות השמירה במשחק כדורסל ברמות כל כך גבוהות (NBA קטן עלינו). "היא התלהבה ממך" הוא מסנן בין השיניים תוך שהוא מקפיד על שמירה אישית לוחצת. בום !!! הכדור פוגע לי בראש, לא ראיתי בכלל את המסירה, כולם בהלם חוץ מהחבר שלי שמגחך בהנאה. הראש מסתחרר, לא בגלל הפגיעה אלא בגלל כמות המחשבות שעוברת בו בבת אחת, זה בטח בניגוד לאמנת ז´נבה, עברתי את המהירות המותרת של מחשבה לחלקיק שניה. הפסדתי בכל המשחקים אותו יום, זה לא קרה לי אף פעם לפני כן. חמישה לילות מתוחים ושלוש שיחת טלפון ארוכות אחר כך, אנחנו נפגשים, אני והיא. רגשות החשש, העצבנות, חוסר הביטחון, הכל נעלם כלא היה אחרי 2 דקות בערך. אני מרגיש שאנחנו מכירים כבר שנים, איפה היא הייתה כל חיי ? תודה להוא שלמעלה שיצר דבר כזה, תודה. הלב יוצא אליה והיא משתפת פעולה, הייתם מאמינים ? אנחנו מדברים עד שבית הקפה נסגר וממשיכים משם לטיול על חוף הים. השעה כבר 4 לפנות בוקר ולא נראה שזה מזיז לה. אני מצידי משתדל לעצור את מחוגי הזמן באמצעות המחשבה אבל איכשהו המאמץ שלי גורם לפעולה ההפוכה. 7 בבוקר, אני מוריד אותה בבית ואנחנו מתנשקים בטבעיות לפני שהיא עולה סופית הביתה. עננים מישהו פעם ראה ? אני כן. אני חוזר הביתה שקוע במחשבות טובות, סוף כל סוף מצאתי אותה, זה זה ! אני יודע את זה ! כל הגוף שלי מרגיש את זה, הכל פתאום מסתדר במקום, מהנקודה הזאת הכל משתפר, החיים שלי כבר לא חסרי תוכן, לפתע הם התמלאו באור וצבעים ויופי שאין מילים לבטא. אני מגיע לכניסה לבניין ושם הוא מחכה לי. צו 8 מישהו פעם ראה ? אני כן. השעה 4 לפנות בוקר, "קדימה, קדימה, עכשיו !", קול מאיץ בי מאחור ואנחנו נכנסים. מטח יריות, רימון מושלך, וככה אני שוכב שם מדמם, האור נכבה לי. כל מה שאני רואה עכשיו מולי זאת היא, החיוך, המבט והרוך על הפנים היפות שלובשות הבעה מתנצלת – אולי בגלגול הבא ... כולי מזיע אני מתעורר מהסיוט, אבל הפלאשבקים עדיין מהדהדים ...
