סוף הסופים
מה עושים כשיש בראש פרוגרמה מתוכנתת כזאת שמובילה לסוף אחד והוא שלשום דבר אין משמעות וטעם, אז בשביל מה להתאמץ? זה די כואב ומתסכל כי אני מרגישה שאני "מנמיכה" את עצמי. קשה לי להאמין בעצמי ובמה שיש בי וגם אם אני לרגעים מרגישה שיש ושאני מתקדמת ויכולה, אח"כ אני חוזרת מחדש לתחושת הכישלון ההכרחי.. בבחינת- לי זה לא יקרה (ההצלחה והטוב..) אל תבקשו ממני לדמיין מהי ההצלחה בשבילי, כי אני עוד לא יכולה לדמיין שיש דבר כזה. אז אני מציבה מטרות ומתחילה לעבוד לקראתן וכשמשהו לא מסתדר אני חוזרת לתקליט הישן של מה הטעם, במילא זה לא מספיק טוב/חשוב/אמיתי, מה חשבתי לעצמי, וכו'. זה כמו קיר בלתי עביר שאני פוגשת שוב ושוב. התסכול כל כך גדול. אני לא יכולה להיות מרוצה כי שום דבר שאני עושה לא מספיק ראוי וטוב.. יש לציין שאני בטיפול פסיכולוגי. אשמח לשמוע רעיונות, תובנות והצעות.
מה עושים כשיש בראש פרוגרמה מתוכנתת כזאת שמובילה לסוף אחד והוא שלשום דבר אין משמעות וטעם, אז בשביל מה להתאמץ? זה די כואב ומתסכל כי אני מרגישה שאני "מנמיכה" את עצמי. קשה לי להאמין בעצמי ובמה שיש בי וגם אם אני לרגעים מרגישה שיש ושאני מתקדמת ויכולה, אח"כ אני חוזרת מחדש לתחושת הכישלון ההכרחי.. בבחינת- לי זה לא יקרה (ההצלחה והטוב..) אל תבקשו ממני לדמיין מהי ההצלחה בשבילי, כי אני עוד לא יכולה לדמיין שיש דבר כזה. אז אני מציבה מטרות ומתחילה לעבוד לקראתן וכשמשהו לא מסתדר אני חוזרת לתקליט הישן של מה הטעם, במילא זה לא מספיק טוב/חשוב/אמיתי, מה חשבתי לעצמי, וכו'. זה כמו קיר בלתי עביר שאני פוגשת שוב ושוב. התסכול כל כך גדול. אני לא יכולה להיות מרוצה כי שום דבר שאני עושה לא מספיק ראוי וטוב.. יש לציין שאני בטיפול פסיכולוגי. אשמח לשמוע רעיונות, תובנות והצעות.