נח. שווא נע מקורו בתנועה, וכאן לא הייתה תנועה גם במילה המקורית.במלים כאלה, האם השווא האחרון (לפני כינוי הקניין) הוא שווא נח או נע?
(אני מדבר כמובן על כינוי הקניין "אתה", זכר. לא "את" - שאז זה צירה.)
כן, כך חשבתי בתחילה אבל מסתבר שזה לא נכון.נח. שווא נע מקורו בתנועה, וכאן לא הייתה תנועה גם במילה המקורית.
ראה התייחסות לנושא באתר האקדמיה ללשון:כן, כך חשבתי בתחילה אבל מסתבר שזה לא נכון.
כינויים ונטיות
בגדכפ"ת באות רפות אחרי שווא נח גם בכינויים החבורים לנוכחים ולנוכחות: יַלְדַּתְכֶם, בִּנְכֶם, אֶתְכֶן, אֲלַמֶּדְכֶם, בִּגְלַלְכֶם.[6]
כמו כן יש צורות מקור נטוי צמודות כינויים במקרא ללא דגש קל: בְּכָתְבוֹ, בְּשָׁכְבוֹ, בְּעָזְבָם, לְשָׂרְפוֹ[7] (לצד בְּנָגְפּוֹ, בְּאָרְבָּם). לעומת צורות אלו, כאשר אחרי השווא הנח יש שווא נע, בא דגש בבגדכפ"ת: בְּשָׁכְבְּךָ, בְּאָסְפְּכֶם.
[6] אשר לשווא שלפני כינוי הנוכֵח מקובל לראות בו שווא שמקורו בתנועה (על פי צורות הפסק שבהן באה תנועה לפני כינוי הנוכח, כגון יָדֶךָ, דְּבָרֶךָ). לפי זה כשהשווא בא אחרי תנועה גדולה הוא שווא נע: יָדְךָ, בֵּיתְךָ, חֲבֵרְךָ, יַצִּילְךָ; ואחרי תנועה קטנה הוא שווא מרחף: אֲבָרֶכְךָ, אוֹהַבְךָ. ויש הרואים בשווא שלפני כינוי הנוכח שווא נח – ראו זאב בן־חיים, "צורת הכינויים החבורים ־ך, ־ת, ־ה במסורותיה של הלשון העברית", קובץ מאמרים בלשון חז"ל א (תשל"ב).
ראה התייחסות לנושא באתר האקדמיה ללשון:
חיפשתי באתר האקדמיה מידע על שווא מרחף.תודה רבה! עזר לי מאוד. צורת ההפסק כנקודת המוצא בהחלט מסבירה כמה דברים.
(איך מצאת את זה? חיפשת בגוגל? או שנתקלת בזה במקרה?)
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.