the whole shebang
New member
סוכות שמח!!!!!!!!!!!../images/Emo24.gif
סוכות שמח!!!!!!!!!!!
- פותח הנושא the whole shebang
- פורסם בתאריך
סופרת צעירה
New member
חג שמח!
הפיה הקטנה 1
New member
סוכות שמח בנות 3>
אם אנחנו כבר בקטע של ../images/Emo32.gif../images/Emo79.gif
פיק ראנמה, מקווה שתאהבו... שם: מילים. פאנדום: ראנמה 1/2. ז'אנר: רומנטיקה, קומדיה, דרמה. שיפים: אקנה/ ראנמה. דירוג: PG. בטא: הערות: כל הזכויות שמורות לרומיקו טאקהאשי על הדמויות המקוריות והסיפור המקורי (תרתי משמע) של הסדרה "ראנמה 1/2". "חיבור, מאת טנדו אקנה. בת אדם. שיערה האדמוני מתנופף ברוח הפראית, פראית כמעט כמוה, והיא יפה, יפה כל כך. כאשר ראיתי אותה חיוך נפרש על פניי. בת אדם, בת אדם של הטבע, בתה של האדמה עצמה. היא מחייכת חיוך קטנטן וחצוף ונעלמת. היא אינה נראית שלמה, כאילו יש בה חלק נסתר שאינו גלוי לעין. ואולי היא עצמה החלק הנסתר? משם רצתי אל ביתי, מקבעת בזיכרוני את מראה בת האדם האדמונית והפרועה מחייכת בשלווה. האם עליי תבוא שלווה שכזו ביום מן הימים? בן אדם. שונה ממנה במעט, אך דומה לה עד כדי כך שאני מאמינה שהם שניהם ישות אחת, מקסימה ונהדרת. אותה בת צחוק לעגנית על פניהם, אותו מבט יהיר. בת האדם הפרועה, ובן האדם שבחיוכו ממיס את ליבי. הפצרתי בו בליבי שיחייך, מרגישה שאם רק אראה בטרם מותי את שפתיו הרכות מתעקלות לחיוך קטנטן, אהיה מאושרת. הוא לא חייך. כמובן שלא- איך יוכל לעולם לדעת כיצד אני מרגישה? לא אוכל לספר לו לעולם כיצד נשביתי בקסמיו כבר לפני זמן רב. אילו לא היינו מסתדרים טוב כל כך בינינו מתחת למסכות, אילו לא היה עלינו לחץ רב כל כך... שני בני אדם בישות אחת- מתי תבין שלי זה לא אכפת?" דממה שררה בכיתה הרועשת בדרך כלל. איש מהנוכחים לא ידע כיצד להגיב לחיבור שזה עתה שמע. כעבור רגעים מספר התחלפו הבעות הפנים ההמומות בהבעות פנים מוקסמות, תולים באקנה, שנותרה לעמוד, מבטים מעריצים. מחיאות כפיים קצובות וחלושות נשמעו, ואט אט הן הפכו סוערות ורועמות. רק אחד מהנוכחים במקום לא מחא כפיים, ונותר עם מבט המום על פניו. 'לעזאזל, מה זה היה?' שאל את עצמו, תולה בה את מבטו. היא הסמיקה נוכח מחיאות הכפיים שגרף חיבורה המרגש. "טנדו, כל הכבוד לך. זה עתה החיבור שלך גרף ציון של מאה, לא פחות ולא יותר!" שיבח אותה המורה. "את כותבת מעולה, והתיאורים שלך מקסימים." "תודה רבה, סנסיי." אמרה והתיישבה במקומה, נבוכה מעט. "סאוטומה, האם תואיל לקרוא בפנינו את החיבור שלך?" ביקש המורה. ראנמה עדיין היה שקוע במחשבות בעקבות חיבורה של אקנה. "סאוטומה?" הרים המורה את קולו וראנמה התנער וקם ממקומו, מיישר את הדף המקומט. "חיבור, מאת סאוטומה ראנמה. אטריות ראמן כל כך טעימות. אפשר לאכו..." פתח לפני שקולו נבלע בקול הצחוק הרועם של תלמידי הכיתה, צחוק שהצטרף אליו בעצמו, למרות שבליבו נותרו תהיות. 'האם יתכן שהיא כתבה את זה... עליי?' חלק ב' הצלצול נשמע. 'מה זה היה אמור להביע?! אם היא כתבה את זה עליי, זה אומר ש... לעזאזל, מעולם לא הייתי טוב במיוחד בהבנה של דברים כאלו.' ראנמה ניסה להתנער מהמחשבות המעורבות בקשר לחיבורה של אקנה ללא הצלחה, עד ששמע קול קורא בשמו. "סאוטומה! סאוטומה!" קרא אחד מחבריו, נער מוזר מעט הידוע בשם דאיסוקה. "מה אתה רוצה?" נהם עליו ראנמה. "בוא, משחקים כדורגל." הצביע דאיסוקה על חלון הכיתה ממנו נראה מגרש הספורט של בית הספר. מספר בנים היו שם, משחקים במלא המרץ. "אין לי כוח לזה היום." הפנה את מבטו אל הלוח והעמיד פנים שהוא מתרכז בנקודה מסוימת בו. דאיסוקה פער את פיו. 'בבקשה שלא ישאל אותי למה. אלוהים יודע שאני לא רוצה לענות על זה.' חשב. "למה אין לך כוח לזה? תמיד יש לך כוח לכדורגל!" התיישב דאיסוקה לצדו של ראנמה, בכיסא הריק, והשעין את מרפקו על החצי הנקי והמאורגן של השולחן, נזהר שלא לגעת בטעות בחצי שבו ישב ראנמה. 'תודה רבה לך, אלוהים'. רטן בלבו. "ככה." ניסה להתחמק ביודעו שהניסיון לא יצליח. "מה קרה?" ניסה דאיסוקה לדובב אותו. "שום דבר." התנער ראנמה, "בוא נלך לשחק." ראנמה קם ממקומו והצטרף אל דאיסוקה שנראה מרוצה מעצמו אל מגרש הכדורגל. הם חלפו על פני נערה שעמדה ליד דלת הכיתה ונראתה המומה מעט. הם לא תיארו לעצמם שהיא הייתה שם בזמן שדיברו וצותתה להם. 'מה קרה לסאוטומה? אקנה- צ'אן צריכה לדעת על זה.' חשבה בלבה ופנתה משם אל עבר כיתת המוסיקה בה ביתה אקנה את ההפסקה בעזרה לחברי התזמורת. היא פתחה את הדלת בסערה, מתנשפת. "אקנה צ'אן!" קראה וספק רצה ספק דילגה לעברה, ומשכה את תשומת הלב של כל השוהים בחדר המוסיקה שבהו בה בשתיקה. "קיראביטו- צ'אן! תהיי בשקט!" רעם עליה תלמיד גבוה ויפה תואר. "מצטערת, קורוסו- קון. נפגש היום?" שאלה במתיקות אין קץ. "ב-בטח, הרי קבענו." מלמל, נמס נוכח עיניה הגדולות והיפות. "אני שמחה שאתה מבין אותי, קורוסו- קון." חיוך נמתח על פניה. "אני מאוד מעריכה את זה בך." "בגלל זה אנחנו מתאימים." עצם את עיניו ולאחר שסובב את ראשו לכיוון אחר, פקח אותן. בהביטו לשם, כך חשב, עיניי האיילה שלה לא ישפיעו עליו יותר. "נכון!" צחקקה קירביטו ודילגה אל אקנה שבהתה בדו השיח המוזר בפה פעור בשל השפעתה של קיראביטו על קורוסו. "אקנה צ'אן, קרה משהו לסאוטומה?" "אני לא חושבת. למה?" שאלה אקנה, מבולבלת. "שמעתי אותו ואת דאיסוקה- סנפאי מדברים. הוא אמר לו שאין לו כוח לכדורגל היום. זה נשמע לי כמו מצב לא טבעי, כך שהייתי חייבת לומר לך." מלמלה במהירות. אקנה פערה את פיה, אך סגרה אותו מהר מאוד כיוון שהבחינה בכך שכל הנוכחים בחדר בהו בהן בהשתאות. "תחזו לעניינים שלכם, רכלנים!" קראה והם פנו אל ענייניהם בבושת פנים מסוימת. "ראנמה..? בטוח שהוא אמר את זה?" "אלא אם כן סאוטומה הוא לא הבחור עם הצמה השחורה שבא מסין." קיראביטו נראתה קצרת סבלנות. "שאין לו כוח לכדורגל? למה?" תהתה אקנה. "אקנה- צ'אן, לכן חשבתי... עשית בזמן האחרון משהו שקשור אליו?" שאלה קיראביטו, חוקרת את אקנה בניסיון להבין מהי משמעות המצב המוזר. "כן, כמעט כל דבר שעשיתי היה קשור אליו. הלכתי איתו לבית הספר, אכלתי איתו ארוחת בוקר, דיברתי איתו בערך שעה..." "אמרת לו משהו מוזר או מיוחד? אמרת לו שאת אוהבת אותו במקרה?" צחקקה קיראביטו והניחה את ידיה על מותניה. "אבל אני... אוף, קיראביטו- צ'אן! לא אמרתי לו שום דבר כזה!" התרגזה עליה אקנה ושילבה את ידיה. "ובשיעור? אמרת משהו, עשית משהו?" חקרה אותה. "לא עשיתי שום- קיראביטו- צ'אן! אני יודעת מה קרה!" קפצה אקנה מהכיסא ונעמדה על רגליה בפתאומיות שגרמה לקיראביטו לזוז לאחור. היא יצאה מהחדר בריצה קלה, כמעט דורסת בדרכה חבורה של תלמידות צעירות. 'ראנמה באמת הבין את זה?!' קשה היה לה להאמין. אולי החיבור שלה היה קצת שקוף משחשבה, אבל היא לא האמינה שיבין שהוא נכתב עליו... אקנה הגיעה אל המגרש, מתנשפת. "ראנמה!" קראה. הוא הרים את מבטו לעברה, ליבו פועם בעוז. "לעזאזל." פלט כאשר הבחין בה ורץ לעברה, מותיר את חבריו התוהים מאחור. "סאוטומה, בנות אף פעם לא יותר חשובות מכדורגל, זוכר?" קרא דאיסוקה לעברו בצחוק, והוא סימן לו בעזרת אצבעו הגדולה מה הוא חושב על המשפט הזה. "מה קרה?" שאל אותה, מביט בעיניה. "אני מצטערת."
פיק ראנמה, מקווה שתאהבו... שם: מילים. פאנדום: ראנמה 1/2. ז'אנר: רומנטיקה, קומדיה, דרמה. שיפים: אקנה/ ראנמה. דירוג: PG. בטא: הערות: כל הזכויות שמורות לרומיקו טאקהאשי על הדמויות המקוריות והסיפור המקורי (תרתי משמע) של הסדרה "ראנמה 1/2". "חיבור, מאת טנדו אקנה. בת אדם. שיערה האדמוני מתנופף ברוח הפראית, פראית כמעט כמוה, והיא יפה, יפה כל כך. כאשר ראיתי אותה חיוך נפרש על פניי. בת אדם, בת אדם של הטבע, בתה של האדמה עצמה. היא מחייכת חיוך קטנטן וחצוף ונעלמת. היא אינה נראית שלמה, כאילו יש בה חלק נסתר שאינו גלוי לעין. ואולי היא עצמה החלק הנסתר? משם רצתי אל ביתי, מקבעת בזיכרוני את מראה בת האדם האדמונית והפרועה מחייכת בשלווה. האם עליי תבוא שלווה שכזו ביום מן הימים? בן אדם. שונה ממנה במעט, אך דומה לה עד כדי כך שאני מאמינה שהם שניהם ישות אחת, מקסימה ונהדרת. אותה בת צחוק לעגנית על פניהם, אותו מבט יהיר. בת האדם הפרועה, ובן האדם שבחיוכו ממיס את ליבי. הפצרתי בו בליבי שיחייך, מרגישה שאם רק אראה בטרם מותי את שפתיו הרכות מתעקלות לחיוך קטנטן, אהיה מאושרת. הוא לא חייך. כמובן שלא- איך יוכל לעולם לדעת כיצד אני מרגישה? לא אוכל לספר לו לעולם כיצד נשביתי בקסמיו כבר לפני זמן רב. אילו לא היינו מסתדרים טוב כל כך בינינו מתחת למסכות, אילו לא היה עלינו לחץ רב כל כך... שני בני אדם בישות אחת- מתי תבין שלי זה לא אכפת?" דממה שררה בכיתה הרועשת בדרך כלל. איש מהנוכחים לא ידע כיצד להגיב לחיבור שזה עתה שמע. כעבור רגעים מספר התחלפו הבעות הפנים ההמומות בהבעות פנים מוקסמות, תולים באקנה, שנותרה לעמוד, מבטים מעריצים. מחיאות כפיים קצובות וחלושות נשמעו, ואט אט הן הפכו סוערות ורועמות. רק אחד מהנוכחים במקום לא מחא כפיים, ונותר עם מבט המום על פניו. 'לעזאזל, מה זה היה?' שאל את עצמו, תולה בה את מבטו. היא הסמיקה נוכח מחיאות הכפיים שגרף חיבורה המרגש. "טנדו, כל הכבוד לך. זה עתה החיבור שלך גרף ציון של מאה, לא פחות ולא יותר!" שיבח אותה המורה. "את כותבת מעולה, והתיאורים שלך מקסימים." "תודה רבה, סנסיי." אמרה והתיישבה במקומה, נבוכה מעט. "סאוטומה, האם תואיל לקרוא בפנינו את החיבור שלך?" ביקש המורה. ראנמה עדיין היה שקוע במחשבות בעקבות חיבורה של אקנה. "סאוטומה?" הרים המורה את קולו וראנמה התנער וקם ממקומו, מיישר את הדף המקומט. "חיבור, מאת סאוטומה ראנמה. אטריות ראמן כל כך טעימות. אפשר לאכו..." פתח לפני שקולו נבלע בקול הצחוק הרועם של תלמידי הכיתה, צחוק שהצטרף אליו בעצמו, למרות שבליבו נותרו תהיות. 'האם יתכן שהיא כתבה את זה... עליי?' חלק ב' הצלצול נשמע. 'מה זה היה אמור להביע?! אם היא כתבה את זה עליי, זה אומר ש... לעזאזל, מעולם לא הייתי טוב במיוחד בהבנה של דברים כאלו.' ראנמה ניסה להתנער מהמחשבות המעורבות בקשר לחיבורה של אקנה ללא הצלחה, עד ששמע קול קורא בשמו. "סאוטומה! סאוטומה!" קרא אחד מחבריו, נער מוזר מעט הידוע בשם דאיסוקה. "מה אתה רוצה?" נהם עליו ראנמה. "בוא, משחקים כדורגל." הצביע דאיסוקה על חלון הכיתה ממנו נראה מגרש הספורט של בית הספר. מספר בנים היו שם, משחקים במלא המרץ. "אין לי כוח לזה היום." הפנה את מבטו אל הלוח והעמיד פנים שהוא מתרכז בנקודה מסוימת בו. דאיסוקה פער את פיו. 'בבקשה שלא ישאל אותי למה. אלוהים יודע שאני לא רוצה לענות על זה.' חשב. "למה אין לך כוח לזה? תמיד יש לך כוח לכדורגל!" התיישב דאיסוקה לצדו של ראנמה, בכיסא הריק, והשעין את מרפקו על החצי הנקי והמאורגן של השולחן, נזהר שלא לגעת בטעות בחצי שבו ישב ראנמה. 'תודה רבה לך, אלוהים'. רטן בלבו. "ככה." ניסה להתחמק ביודעו שהניסיון לא יצליח. "מה קרה?" ניסה דאיסוקה לדובב אותו. "שום דבר." התנער ראנמה, "בוא נלך לשחק." ראנמה קם ממקומו והצטרף אל דאיסוקה שנראה מרוצה מעצמו אל מגרש הכדורגל. הם חלפו על פני נערה שעמדה ליד דלת הכיתה ונראתה המומה מעט. הם לא תיארו לעצמם שהיא הייתה שם בזמן שדיברו וצותתה להם. 'מה קרה לסאוטומה? אקנה- צ'אן צריכה לדעת על זה.' חשבה בלבה ופנתה משם אל עבר כיתת המוסיקה בה ביתה אקנה את ההפסקה בעזרה לחברי התזמורת. היא פתחה את הדלת בסערה, מתנשפת. "אקנה צ'אן!" קראה וספק רצה ספק דילגה לעברה, ומשכה את תשומת הלב של כל השוהים בחדר המוסיקה שבהו בה בשתיקה. "קיראביטו- צ'אן! תהיי בשקט!" רעם עליה תלמיד גבוה ויפה תואר. "מצטערת, קורוסו- קון. נפגש היום?" שאלה במתיקות אין קץ. "ב-בטח, הרי קבענו." מלמל, נמס נוכח עיניה הגדולות והיפות. "אני שמחה שאתה מבין אותי, קורוסו- קון." חיוך נמתח על פניה. "אני מאוד מעריכה את זה בך." "בגלל זה אנחנו מתאימים." עצם את עיניו ולאחר שסובב את ראשו לכיוון אחר, פקח אותן. בהביטו לשם, כך חשב, עיניי האיילה שלה לא ישפיעו עליו יותר. "נכון!" צחקקה קירביטו ודילגה אל אקנה שבהתה בדו השיח המוזר בפה פעור בשל השפעתה של קיראביטו על קורוסו. "אקנה צ'אן, קרה משהו לסאוטומה?" "אני לא חושבת. למה?" שאלה אקנה, מבולבלת. "שמעתי אותו ואת דאיסוקה- סנפאי מדברים. הוא אמר לו שאין לו כוח לכדורגל היום. זה נשמע לי כמו מצב לא טבעי, כך שהייתי חייבת לומר לך." מלמלה במהירות. אקנה פערה את פיה, אך סגרה אותו מהר מאוד כיוון שהבחינה בכך שכל הנוכחים בחדר בהו בהן בהשתאות. "תחזו לעניינים שלכם, רכלנים!" קראה והם פנו אל ענייניהם בבושת פנים מסוימת. "ראנמה..? בטוח שהוא אמר את זה?" "אלא אם כן סאוטומה הוא לא הבחור עם הצמה השחורה שבא מסין." קיראביטו נראתה קצרת סבלנות. "שאין לו כוח לכדורגל? למה?" תהתה אקנה. "אקנה- צ'אן, לכן חשבתי... עשית בזמן האחרון משהו שקשור אליו?" שאלה קיראביטו, חוקרת את אקנה בניסיון להבין מהי משמעות המצב המוזר. "כן, כמעט כל דבר שעשיתי היה קשור אליו. הלכתי איתו לבית הספר, אכלתי איתו ארוחת בוקר, דיברתי איתו בערך שעה..." "אמרת לו משהו מוזר או מיוחד? אמרת לו שאת אוהבת אותו במקרה?" צחקקה קיראביטו והניחה את ידיה על מותניה. "אבל אני... אוף, קיראביטו- צ'אן! לא אמרתי לו שום דבר כזה!" התרגזה עליה אקנה ושילבה את ידיה. "ובשיעור? אמרת משהו, עשית משהו?" חקרה אותה. "לא עשיתי שום- קיראביטו- צ'אן! אני יודעת מה קרה!" קפצה אקנה מהכיסא ונעמדה על רגליה בפתאומיות שגרמה לקיראביטו לזוז לאחור. היא יצאה מהחדר בריצה קלה, כמעט דורסת בדרכה חבורה של תלמידות צעירות. 'ראנמה באמת הבין את זה?!' קשה היה לה להאמין. אולי החיבור שלה היה קצת שקוף משחשבה, אבל היא לא האמינה שיבין שהוא נכתב עליו... אקנה הגיעה אל המגרש, מתנשפת. "ראנמה!" קראה. הוא הרים את מבטו לעברה, ליבו פועם בעוז. "לעזאזל." פלט כאשר הבחין בה ורץ לעברה, מותיר את חבריו התוהים מאחור. "סאוטומה, בנות אף פעם לא יותר חשובות מכדורגל, זוכר?" קרא דאיסוקה לעברו בצחוק, והוא סימן לו בעזרת אצבעו הגדולה מה הוא חושב על המשפט הזה. "מה קרה?" שאל אותה, מביט בעיניה. "אני מצטערת."
חלק ג'../images/Emo79.gif
חלק ג' ואחרון "מ-מצטערת? על מה יש לך להצטער?" שאל ראנמה, מנסה להסוות את הרעד בקולו, בעוד המילים 'מתי תבין שלי זה לא אכפת?' מהדהדות בראשו. "על הכל." מלמלה, משפילה את ראשה לאדמה, לפני שהוא קטע אותה. "זה באמת לא אכפת לך?" שאל בנשימה אחת. "מ-מה?" הביטה בו באטימות. "'שני בני אדם בישות אחת- מתי תבין שלי זה לא אכפת?'- זה באמת לא אכפת לך?" חזר על שאלתו. לחייה קיבלו גוון אדמוני והיא הביטה בו, נושכת בעדינות את שפתה התחתונה. "לא." אמרה בשקט, מסיטה את מבטה אל האדמה. "אף פעם לא היה לי אכפת. היה לי אכפת רק מזה שתמיד אמרנו אחד לשני את הדבר הלא נכון, ואז אני נעלבתי ואתה בדרך כלל נפצעת... רציתי לומר לך את הדבר הנכון הפעם." עיניה הבריקו והיא התאמצה שלא לבכות. "לעזאזל, אקנה." בעט באבן קטנה שהייתה על האדמה. היא נרתעה מתגובתו. "יכולת לומר את זה." "אני מצטערת, כבר אמרתי לך." ליבה פעם בעוז בחזה. ראנמה הביט בה ואחז בידה בעדינות, כאילו פוחד שתחמוק מבין אצבעותיו בגלל המגע הזה. היא הצמידה אותו אליה לחיבוק מתוק מדבש, מניחה לדמעה לזלוג מלחיה אל כתפו החסונה. "אל תבכי..." מלמל לתוך אוזנה. "מה קרה לך? למה את עצובה?" "אני לא עצובה." אמרה מבעד למסך הדמעות. "אז למה את בוכה?" שאל ראנמה. היא לא ענתה. הוא התרחק ממנה מעט, וליטף את לחיה הרטובה מדמעות. היא אחזה בידו, אותה האחת שליטפה את לחיה, והצמידה אותה אל ליבה. "אקנה, אני..." אמר, מביט בה ברכות ומלטף אותה בעיניו. "אני אוהב אותך." אקנה לא השיבה. היא נשקה לידו בעדינות, והביטה היישר לעיניו. הוא רכן אל שפתיה בג'נטלמניות אינסופית ונישק אותה. היא הרגישה כיצד הוא סוחף את נשמתה אל מקום רחוק וטוב יותר, הרחק מהעולם הזה. ליבה פעם כפי שלא פעם מעולם, והיא הרשתה לעצמה להיסחף איתו. הוא מצדו היה בטוח שיתעלף בו במקום באותו הרגע. כל הקרבות המסוכנים והקשים שעבר, בעבורם התאמן במשך כל חייו, היו כאין וכאפס לעומת ההרגשה העילאית הזו, שבנשיקה המתוקה עם אקנה... "היי, אתם! תפסיקו להתמזמז שם!" נשמעה קריאה מצד מגרש הכדורגל. ראנמה ואקנה הסמיקו עד שורשי שיערותיהם והביטו האחד בשניה. ראנמה הסיט את מבטו והלך משם אל חבריו, מועד בדרכו כל כמה צעדים. "ראנמה?" היא קראה, והוא הסתובב אליה. "אני אוהבת אותך. תמיד אהבתי." ראנמה קרץ לעברה ורץ משם. באותו הערב, כאשר נכנס לחדרו לאחר אימון מפרך בדוג'ו, ראנמה הבחין בדף לבן ומקופל שהונח על מיטתו. הוא התיישב על המיטה, הרים אותו, וקרא את הכתוב: 'חיבור, מאת טנדו אקנה. אני זוכרת מילים חזקות ומרעידות שנקראות מדף, זוכרת מקום אחר, ואנשים אחרים. זוכרת חיבוק חם ואוהב, זוכרת נשיקה שגרמה לי לפרפר מאושר. אני זוכרת רוח, רוח קלילה שבידרה את שיערי כאשר השתלב בטעות בשלך. רוח שנושאת את שמך אל על ואז יורדת ומצלצלת בפעמוני הבית. זוכרת כמה אהבתי אותך באותו הרגע, וכמה עכשיו. 'להגיד את הדבר הנכון...' כן, זה מה שרציתי. לחייך אליך, בידיעה שתוכל לחייך אליי באותה צורה. ל-לאהוב אותך, בידיעה שאתה אוהב אותי כמעט כפי שאני אוהבת אותך. כשיעברו שנים, ושנינו נהיה לוודאי מבוגרים, אני אזכור אותך כפי שאני זוכרת. כפי שאתה עכשיו. אותו הבחור החזק, הגאה. אותו הבחור שהצליח איכשהו להתנחל אצלי בלב ועכשיו מסרב לעזוב. אותו הבחור שהיה לו את האומץ ללטף את שיערי ולומר לי: "אקנה, אני אוהב אותך." כן, אני זוכרת. אני מצטערת שאני רומנטיקנית זוועתית. בטח מתחשק לך להקיא עכשיו. אני לא ממש מתחרטת על שום מילה, ואני מקווה שאהבת. אקנה' ראנמה חייך לעצמו וקיפל את הדף, מניח אותו על השידה לצד מיטתו. כאשר הרים את מבטו הוא נתקל בעיניים בהן הכי רצה לפגוש. אקנה, שעמדה שעונה על הדלת, התקרבה והתיישבה לצדו על המיטה. מבלי לומר מילה היא אחזה בידו, מחייכת. הוא הביט בפניה היפות בערגה, משתוקק לנשק אותה שוב. "אהבתי את החיבור שלך." מלמל בשקט. "תודה." היא הרחיבה את חיוכה. הוא חיבק אותה, מצמיד את שפתיו לצווארה. "אני אוהב אותך." כבר לא היה לו מה להפסיד. הוא זכה בה, הוא ניצח את הכל. הוא עבר את כל המכשולים בדרך אליה, בדרך אל אהובתו. ואולי לא? בכל אופן, עכשיו הוסר מליבו כל ספק: היא זו שהוא רוצה לחיות איתה את חייו.
חלק ג' ואחרון "מ-מצטערת? על מה יש לך להצטער?" שאל ראנמה, מנסה להסוות את הרעד בקולו, בעוד המילים 'מתי תבין שלי זה לא אכפת?' מהדהדות בראשו. "על הכל." מלמלה, משפילה את ראשה לאדמה, לפני שהוא קטע אותה. "זה באמת לא אכפת לך?" שאל בנשימה אחת. "מ-מה?" הביטה בו באטימות. "'שני בני אדם בישות אחת- מתי תבין שלי זה לא אכפת?'- זה באמת לא אכפת לך?" חזר על שאלתו. לחייה קיבלו גוון אדמוני והיא הביטה בו, נושכת בעדינות את שפתה התחתונה. "לא." אמרה בשקט, מסיטה את מבטה אל האדמה. "אף פעם לא היה לי אכפת. היה לי אכפת רק מזה שתמיד אמרנו אחד לשני את הדבר הלא נכון, ואז אני נעלבתי ואתה בדרך כלל נפצעת... רציתי לומר לך את הדבר הנכון הפעם." עיניה הבריקו והיא התאמצה שלא לבכות. "לעזאזל, אקנה." בעט באבן קטנה שהייתה על האדמה. היא נרתעה מתגובתו. "יכולת לומר את זה." "אני מצטערת, כבר אמרתי לך." ליבה פעם בעוז בחזה. ראנמה הביט בה ואחז בידה בעדינות, כאילו פוחד שתחמוק מבין אצבעותיו בגלל המגע הזה. היא הצמידה אותו אליה לחיבוק מתוק מדבש, מניחה לדמעה לזלוג מלחיה אל כתפו החסונה. "אל תבכי..." מלמל לתוך אוזנה. "מה קרה לך? למה את עצובה?" "אני לא עצובה." אמרה מבעד למסך הדמעות. "אז למה את בוכה?" שאל ראנמה. היא לא ענתה. הוא התרחק ממנה מעט, וליטף את לחיה הרטובה מדמעות. היא אחזה בידו, אותה האחת שליטפה את לחיה, והצמידה אותה אל ליבה. "אקנה, אני..." אמר, מביט בה ברכות ומלטף אותה בעיניו. "אני אוהב אותך." אקנה לא השיבה. היא נשקה לידו בעדינות, והביטה היישר לעיניו. הוא רכן אל שפתיה בג'נטלמניות אינסופית ונישק אותה. היא הרגישה כיצד הוא סוחף את נשמתה אל מקום רחוק וטוב יותר, הרחק מהעולם הזה. ליבה פעם כפי שלא פעם מעולם, והיא הרשתה לעצמה להיסחף איתו. הוא מצדו היה בטוח שיתעלף בו במקום באותו הרגע. כל הקרבות המסוכנים והקשים שעבר, בעבורם התאמן במשך כל חייו, היו כאין וכאפס לעומת ההרגשה העילאית הזו, שבנשיקה המתוקה עם אקנה... "היי, אתם! תפסיקו להתמזמז שם!" נשמעה קריאה מצד מגרש הכדורגל. ראנמה ואקנה הסמיקו עד שורשי שיערותיהם והביטו האחד בשניה. ראנמה הסיט את מבטו והלך משם אל חבריו, מועד בדרכו כל כמה צעדים. "ראנמה?" היא קראה, והוא הסתובב אליה. "אני אוהבת אותך. תמיד אהבתי." ראנמה קרץ לעברה ורץ משם. באותו הערב, כאשר נכנס לחדרו לאחר אימון מפרך בדוג'ו, ראנמה הבחין בדף לבן ומקופל שהונח על מיטתו. הוא התיישב על המיטה, הרים אותו, וקרא את הכתוב: 'חיבור, מאת טנדו אקנה. אני זוכרת מילים חזקות ומרעידות שנקראות מדף, זוכרת מקום אחר, ואנשים אחרים. זוכרת חיבוק חם ואוהב, זוכרת נשיקה שגרמה לי לפרפר מאושר. אני זוכרת רוח, רוח קלילה שבידרה את שיערי כאשר השתלב בטעות בשלך. רוח שנושאת את שמך אל על ואז יורדת ומצלצלת בפעמוני הבית. זוכרת כמה אהבתי אותך באותו הרגע, וכמה עכשיו. 'להגיד את הדבר הנכון...' כן, זה מה שרציתי. לחייך אליך, בידיעה שתוכל לחייך אליי באותה צורה. ל-לאהוב אותך, בידיעה שאתה אוהב אותי כמעט כפי שאני אוהבת אותך. כשיעברו שנים, ושנינו נהיה לוודאי מבוגרים, אני אזכור אותך כפי שאני זוכרת. כפי שאתה עכשיו. אותו הבחור החזק, הגאה. אותו הבחור שהצליח איכשהו להתנחל אצלי בלב ועכשיו מסרב לעזוב. אותו הבחור שהיה לו את האומץ ללטף את שיערי ולומר לי: "אקנה, אני אוהב אותך." כן, אני זוכרת. אני מצטערת שאני רומנטיקנית זוועתית. בטח מתחשק לך להקיא עכשיו. אני לא ממש מתחרטת על שום מילה, ואני מקווה שאהבת. אקנה' ראנמה חייך לעצמו וקיפל את הדף, מניח אותו על השידה לצד מיטתו. כאשר הרים את מבטו הוא נתקל בעיניים בהן הכי רצה לפגוש. אקנה, שעמדה שעונה על הדלת, התקרבה והתיישבה לצדו על המיטה. מבלי לומר מילה היא אחזה בידו, מחייכת. הוא הביט בפניה היפות בערגה, משתוקק לנשק אותה שוב. "אהבתי את החיבור שלך." מלמל בשקט. "תודה." היא הרחיבה את חיוכה. הוא חיבק אותה, מצמיד את שפתיו לצווארה. "אני אוהב אותך." כבר לא היה לו מה להפסיד. הוא זכה בה, הוא ניצח את הכל. הוא עבר את כל המכשולים בדרך אליה, בדרך אל אהובתו. ואולי לא? בכל אופן, עכשיו הוסר מליבו כל ספק: היא זו שהוא רוצה לחיות איתה את חייו.
קאגומה המדליקה
New member
קווואיי 3:
זה היה חמוווד מאוד ^^ למרות שבאנימה האמיתית קשה מאוד ליראות את הפתיחות בניהם בציבור ... אבל זה היה מתוק ומושיי ביותר >< !! יהיה המשך OO???? בכל מיקרה ב-ה-צ-ל-ח-ה !
זה היה חמוווד מאוד ^^ למרות שבאנימה האמיתית קשה מאוד ליראות את הפתיחות בניהם בציבור ... אבל זה היה מתוק ומושיי ביותר >< !! יהיה המשך OO???? בכל מיקרה ב-ה-צ-ל-ח-ה !
הפיה הקטנה 1
New member
זה חמוד ^^
יש כמה בעיות, אפשר היה להוסיף כמה דברים פה ושם,אבל בכללי זה ממש נחמד. עשית לי חשק לכתוב PG חזק של אקאנה/ראנמה בת OO
יש כמה בעיות, אפשר היה להוסיף כמה דברים פה ושם,אבל בכללי זה ממש נחמד. עשית לי חשק לכתוב PG חזק של אקאנה/ראנמה בת OO
הפיה הקטנה 1
New member
איזו קוצ'י 333>
אני טסה לחו"ל היום בלילה!
כל המשפחה (הורים + אחים + אני) טסים לצפון איטליה ושוויץ הטיסה ב-4 בבוקר אז אנחנו לא ישנים כל הלילה ויוצאים מהבית ב-12 בלילה אני מקווה שיהיה כיף אני צריכה את החופשה הזאת אחרי כל הלימודים שהיו לי אני צריכה להוריד את כל הפרקים של האנימות שמשדרים בערוץ הילדים אז אני מקווה מאוד שהטיול יהיה שווה את זה (זה 13 פרקים!!)
כל המשפחה (הורים + אחים + אני) טסים לצפון איטליה ושוויץ הטיסה ב-4 בבוקר אז אנחנו לא ישנים כל הלילה ויוצאים מהבית ב-12 בלילה אני מקווה שיהיה כיף אני צריכה את החופשה הזאת אחרי כל הלימודים שהיו לי אני צריכה להוריד את כל הפרקים של האנימות שמשדרים בערוץ הילדים אז אני מקווה מאוד שהטיול יהיה שווה את זה (זה 13 פרקים!!)
the whole shebang
New member
וואי כיף לך!!!תהני!!!!../images/Emo24.gif../images/Emo160.gif
../images/Emo79.gifthe whole shebang
New member
חחחח איזה כיף לו!
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.