"אני חייב ללכת עכשיו" אמר לי בעלי בשעת ערב מאוחרת.
"לאן זה בשעה כזאת?" שאלתי אותו תמהה על השעה המאוחרת.
"זה מהצבא ואני לא יכול להגיד לך לאן כי זה סוד צבאי" אמר לי הגבר שלי ברשת פנים רצינית.
"אז למה אתה לא לוקח מדים? הקשתי עליו
"הייתי מספר לך אבל אסור לי, זה סוד צבאי" אמר לי ונעלם מבעד לדלת משאיר אותי בהרגשה שאני חייבת לשמור על סודות המדינה.
בכל זאת משהו בי משך אותי לבדוק את עומק הסודות האלו.
זרקתי על עצמי משהו קל ויצאתי בעקבותיו משתדלת לא לסכן יותר מידי את ביטחון המדינה.
מסתבר שהוא אפילו לא היה צריך רכב כי המשימה הצבאית שלו היתה ממש מעבר לפינה בדירה של הגברת ההיא שגייסו את בעלה שלשום בצו 8.
בימים אלו משאירים את דלתות חדר המדרגות פתוחים ומהר מאוד הגעתי לקומה השנייה כשאני נשענת על הדלת מנסה להקשיב מה קורה מעבר השני, מנסה לנחש את המשימה הצבאית הסבוכה שמתרחשת שם.
מרוב חוסר זהירות הם אפילו לא נעלו את הדלת והיא נפתחה ממגע קל (איפה ביטחון השדה).
נכנסתי לחדר השינה ותפסתי אותם על חם מתעלסים בלהט רב.
בעלי אפילו לא נבהל כשראה אותי, הוא סימן לי לצאת מהחדר תוך שהוא ממשיך לזיין את הגברת בלהט רב.
נסוגתי לאחור והוא בא אלי אחרי רגעים מספר.
"תתחבאי שהיא לא תראה אותך, אני באמצע המשימה ועוד כמה דקות אני כבר מצליח להוציא ממנה את כל מה שהיא יודעת" לחש אלי בשקט כשהגברת ממשיכה להיאנח בחדר הסמוך.
טוב, מה יכולתי לעשות, הרי אני לא אעשה שום דבר שיפגע בביטחון המדינה.
