בעל מחשבות
New member
תשובות לשאלות כאלה אינן יכולות להיות מוחלטות
בדרך כלל.
וכמאמר רחל, רק לספר על עצמי ידעתי.
אילו לא הייתי נולד כחרדי, אין סיכוי שהייתי עושה את מה שאני עושה היום, מו"ץ, מג"ש וכו' וכו'.
במקום בו אני נמצא היום, איני יכול לעשות שום דבר אחר (ויש המון דברים שהייתי רוצה לעשות). כל מה שאעשה יתפרש כירידה עצומה, ובמידה מסוימת זה יהיה דומה ליציאה בשאלה בריש גלי.
איני יכול להיות היום אדריכל, רו"ח, עו"ד, אינסטלטור, מתכנת, קופאי, ברמן, איש עסקים (המשקיע את כולו בכך. גם היום יש פה ושם, כנהוג במחוזות אנ"ש, ובדרך חז"ל: לסייע ביד אלה הרוצים לעשות פרקמטיא עם ת"ח
, אך להיות "סוחר" - ח"ו...) וכו' וכו'. שום דבר.
האמת היא שאפילו דברים ששייכים במגזר כמלמד וכו' - גם איני יכול לעשות, מהטעם הנ"ל.
איך אמרו? הרבנות מקברת את בעליה. אם התכוונו אלי - צדקו.
הסתכלות זו מביאה אותי לא פעם למרמור עז.
מה שמעודד אותי, קצת, זה הצד השני:
מצד שני, במצב הנתון יש גם הרבה חיובי. ב"ה (אוי, יצא לי...) יש פרנסה בכבוד, מעמד (ולאו מילתא זוטרתי היא, כנודע), וכן, בדרך כלל יש גם סיפוק מסויים וחדות יצירה במקום זה. יתכן וגם במקום אחר זה היה, ואולי אף יותר, אבל כשיש הישגים במקום העכשווי,יש בזה משום נחמה פורתא.
עם זאת, זו שאלה היפותטית כיון שסוף סוף אני כאן ולא שם, וגם אם הייתי שם מי יודע כמה הרפתקי היו באות עלי. בשאלתנו זו אנו דומים לנכה החי חיי צער (מלבד עצם מגבלותיו) על מה ש"אילו לא היה נכה, היה יכול לעשות...".
כשאני רואה את כנר על הגג אני מהרהר בכך שאת מרמורו "לו הייתי רוטשילד" הוא אומר בדרך שירה... אולי צריך ללמוד ממנו איך להתמרמר...
בדרך כלל.
וכמאמר רחל, רק לספר על עצמי ידעתי.
אילו לא הייתי נולד כחרדי, אין סיכוי שהייתי עושה את מה שאני עושה היום, מו"ץ, מג"ש וכו' וכו'.
במקום בו אני נמצא היום, איני יכול לעשות שום דבר אחר (ויש המון דברים שהייתי רוצה לעשות). כל מה שאעשה יתפרש כירידה עצומה, ובמידה מסוימת זה יהיה דומה ליציאה בשאלה בריש גלי.
איני יכול להיות היום אדריכל, רו"ח, עו"ד, אינסטלטור, מתכנת, קופאי, ברמן, איש עסקים (המשקיע את כולו בכך. גם היום יש פה ושם, כנהוג במחוזות אנ"ש, ובדרך חז"ל: לסייע ביד אלה הרוצים לעשות פרקמטיא עם ת"ח
האמת היא שאפילו דברים ששייכים במגזר כמלמד וכו' - גם איני יכול לעשות, מהטעם הנ"ל.
איך אמרו? הרבנות מקברת את בעליה. אם התכוונו אלי - צדקו.
הסתכלות זו מביאה אותי לא פעם למרמור עז.
מה שמעודד אותי, קצת, זה הצד השני:
מצד שני, במצב הנתון יש גם הרבה חיובי. ב"ה (אוי, יצא לי...) יש פרנסה בכבוד, מעמד (ולאו מילתא זוטרתי היא, כנודע), וכן, בדרך כלל יש גם סיפוק מסויים וחדות יצירה במקום זה. יתכן וגם במקום אחר זה היה, ואולי אף יותר, אבל כשיש הישגים במקום העכשווי,יש בזה משום נחמה פורתא.
עם זאת, זו שאלה היפותטית כיון שסוף סוף אני כאן ולא שם, וגם אם הייתי שם מי יודע כמה הרפתקי היו באות עלי. בשאלתנו זו אנו דומים לנכה החי חיי צער (מלבד עצם מגבלותיו) על מה ש"אילו לא היה נכה, היה יכול לעשות...".
כשאני רואה את כנר על הגג אני מהרהר בכך שאת מרמורו "לו הייתי רוטשילד" הוא אומר בדרך שירה... אולי צריך ללמוד ממנו איך להתמרמר...