השמש בהתגלמותה
New member
סוג של לבד.
בזמן האחרון אני מרגישה שאני רוצה להיות לבד...וזאת הרגשה כ"כ חזקה ואולי אף הרסנית...לבד: לגור לבד. לבד: שאף אחד לא ידבר איתי, שאף אחד לא יבקש ולא ידרוש. לבד: שלאף אחד לא יהיו הכלים להעביר עליי ביקורת. גם מחמאות אני לא צריכה כרגע. לבד: להיות קצת בתוך בועה, שאף אחד לא יוכל להתקרב, שיותר לא אצטרך להוכיח את עצמי לאף אחד...לאף אחד. ואני קצת שונאת אתכם אפילו, את כולכם. יש לכם כוונות נהדרות, אני יודעת. אבל תמיד אתם מסתכלים עליי דרך זכוכית מגדלת, בוחנים, מתווכחים, רוצים לעזור ולהוציא את כל הטוב שבי. ואתם מתישים אותי. אין לי כוחות ומשאבים כדי להוכיח לכם את כל מה שאתם רוצים לראות. אתם כ"כ רוצים להתפעל ממני, להגיד לעצמכם שהנה, בזכותכם, אני הרבה יותר מוצלחת. ולי נמאס. מתחשק לי רק להיות קיימת וזהו. בלי תדמית שלילית, בלי תדמית חיובית, רק להיות. להתקיים. בלי הצורך להיות אני, להתאמץ כ"כ כל הזמן. בלי החובה לנצל כל דקה, להתרוצץ ממקום למקום, לחוות את היום ולמצות את עצמי. אתם מנסים לשמור על עצמכם, וגם להיות מסוגלים לחייך אל עצמכם בסוף היום ולדעת שעזרתם לי. אבל היום, בצהריים, בשיעור, כמעט בכיתי. כמעט בכיתי מרוב מלאכותיות. הצלחתי לעשות את מה שהיה צריך, אבל לא הסתכלתן בכלל. הייתן שקועות בהצלחה שלכן, בהילה שלכן, ולמרות כל הרצון הטוב, הפגנתן זלזול כלפיי. השיחה המקצועית היתה בין שתיכן, למרות שהצלחתי, טוב מכן אפילו. והיה לי עצוב. הדמעות חנקו אותי והדבר היחד שרציתי היה להיות בבית, מכורבלת במיטה שלי, ולתת להן לזלוג, להניח לכרית לספוג אותן. ובכלל לא שמתן לב. גם אח"כ לא. אם לא הפגנתי את זה בדרך בוטה, לא שמתן לב. והיה לי כואב וצורב ונורא לבטא מילים יומיומיות, לתת לכן הרגשה שהכל מצוין, בסדר לפחות. ואחת מכן אמרה שהיא מוכנה לעזור לי אם אני צריכה. אבל הצלחתי ולא הקשבת לי! איזה פאקינג עזרה אני יכולה לרצות ממך? ואח"כ התווכחתן איתי, ערערתן על הדעות שלי. גרמתן לי להרגיש לא נכונה. לא בסדר. נלחמתי עם ההרגשה, נלחמתי בכן, אבל זה לא עזר. את, השניה, עם המבט הכל- יודע שלך, גרמת לי להיכנס להיסטריה מבפנים. אני כ"כ אוהבת אותך, אבל באותם רגעים כ"כ שנאתי. ועכשיו, כשאני נזכרת, אני שוב שונאת. את מבינה, אני לא כמוך. יש לי כמה ק"ג מיותרים. ואהבה עצומה לאוכל. וחולשה פנימית שאוכל מכפר עליה, מכסה אותה. לא הרבה, את לא תגידי שאני שמנה. אבל אני בטוחה שכשאת מסתכלת על עצמך במראה, כמו אז, בחדר מדרגות, כשחיכיתי לך בחוץ וראיתי איך את מסתובבת מולה שוב ושוב, בודקת שכל ס"מ מהשבעים וכמה שלך מסודר ויפה, את חושבת לפעמים שמזל שאת כזאת: חזה קטן אמנם, אבל גוף חטוב, רזה, ותלתלים מושלמים שמוסיפים לו נפח. ואני נמוכה ממך. את מתנשאת מעליי עם הגזרה הרזה שלך, וגורמת לי להרגיש שמנה. לימדו אותי שזה הדבר הכי גרוע שיכול להיות- להיות שמנה. גם השיער שלי נראה נהדר בשמש, אבל היא אמרה רק לך. אני לא יכולה לשנוא אותך או לכעוס עלייך, אני גם לא רוצה- אני אוהבת אותך. מאוד. אז אני מתענה ובוכה במקום. אני מתרסקת מבפנים, שוברת אותי, את הפוטנציאל. ובדרך אני רוצה קצת שקט. אני לא רוצה להספיק לקרוא כמה שיותר ולהיות כל יום בספריה. אני לא רוצה ביקורת. גם ממך זה הגיע: "את כבר לא קוראת." עניתי לך בשלווה, אבל רציתי לצעוק:" אני עושה כל דבר בקצב שלי. הוא איטי, אבל הוא שלי. אפשר קצת שקט?!" אפילו הזמן הפרטי שלי כבר לא בדיוק שלי. אני חייבת למלא אותו נכון. ואני צריכה להצליח, כדי להיות "אחת משלכן", כדי להיות במקום בטוח ומוצלח בחיים. ככה אני באמת מרגישה. אני צריכה לעשות המון כדי לשרוד. ואני כבר לא רוצה לשרוד בכלל. התקשרת אליי, ולא עניתי. אח"כ, אם תשאלי, אגיד שנרדמתי. אולי תתאכזבי. אני מפחדת לאכזב אותך, מפחדת שתנטשו אותי. אבל אני חלשה מדי. אני רוצה להיות לבד ולהירגע מהכל. נמאס לי להיות חייבת. אני בוכה עכשיו, עם דמעות אמיתיות, כי אני לא עומדת בקצב. אני מרגישה מנופחת לגמרי. וחלשה, והיסטרית. כואב לי הראש, עצוב לי, אני בשליטה אבל אבד לי חוש הקצב. הלבד שלי מרגיע, אבל מצד שני פותח פצעים קיימים ויוצר חדשים. הביטחון שחייבים לשרוד מתרופף מעט, ואני רק רוצה להפסיק להיות. אולי למות.
בזמן האחרון אני מרגישה שאני רוצה להיות לבד...וזאת הרגשה כ"כ חזקה ואולי אף הרסנית...לבד: לגור לבד. לבד: שאף אחד לא ידבר איתי, שאף אחד לא יבקש ולא ידרוש. לבד: שלאף אחד לא יהיו הכלים להעביר עליי ביקורת. גם מחמאות אני לא צריכה כרגע. לבד: להיות קצת בתוך בועה, שאף אחד לא יוכל להתקרב, שיותר לא אצטרך להוכיח את עצמי לאף אחד...לאף אחד. ואני קצת שונאת אתכם אפילו, את כולכם. יש לכם כוונות נהדרות, אני יודעת. אבל תמיד אתם מסתכלים עליי דרך זכוכית מגדלת, בוחנים, מתווכחים, רוצים לעזור ולהוציא את כל הטוב שבי. ואתם מתישים אותי. אין לי כוחות ומשאבים כדי להוכיח לכם את כל מה שאתם רוצים לראות. אתם כ"כ רוצים להתפעל ממני, להגיד לעצמכם שהנה, בזכותכם, אני הרבה יותר מוצלחת. ולי נמאס. מתחשק לי רק להיות קיימת וזהו. בלי תדמית שלילית, בלי תדמית חיובית, רק להיות. להתקיים. בלי הצורך להיות אני, להתאמץ כ"כ כל הזמן. בלי החובה לנצל כל דקה, להתרוצץ ממקום למקום, לחוות את היום ולמצות את עצמי. אתם מנסים לשמור על עצמכם, וגם להיות מסוגלים לחייך אל עצמכם בסוף היום ולדעת שעזרתם לי. אבל היום, בצהריים, בשיעור, כמעט בכיתי. כמעט בכיתי מרוב מלאכותיות. הצלחתי לעשות את מה שהיה צריך, אבל לא הסתכלתן בכלל. הייתן שקועות בהצלחה שלכן, בהילה שלכן, ולמרות כל הרצון הטוב, הפגנתן זלזול כלפיי. השיחה המקצועית היתה בין שתיכן, למרות שהצלחתי, טוב מכן אפילו. והיה לי עצוב. הדמעות חנקו אותי והדבר היחד שרציתי היה להיות בבית, מכורבלת במיטה שלי, ולתת להן לזלוג, להניח לכרית לספוג אותן. ובכלל לא שמתן לב. גם אח"כ לא. אם לא הפגנתי את זה בדרך בוטה, לא שמתן לב. והיה לי כואב וצורב ונורא לבטא מילים יומיומיות, לתת לכן הרגשה שהכל מצוין, בסדר לפחות. ואחת מכן אמרה שהיא מוכנה לעזור לי אם אני צריכה. אבל הצלחתי ולא הקשבת לי! איזה פאקינג עזרה אני יכולה לרצות ממך? ואח"כ התווכחתן איתי, ערערתן על הדעות שלי. גרמתן לי להרגיש לא נכונה. לא בסדר. נלחמתי עם ההרגשה, נלחמתי בכן, אבל זה לא עזר. את, השניה, עם המבט הכל- יודע שלך, גרמת לי להיכנס להיסטריה מבפנים. אני כ"כ אוהבת אותך, אבל באותם רגעים כ"כ שנאתי. ועכשיו, כשאני נזכרת, אני שוב שונאת. את מבינה, אני לא כמוך. יש לי כמה ק"ג מיותרים. ואהבה עצומה לאוכל. וחולשה פנימית שאוכל מכפר עליה, מכסה אותה. לא הרבה, את לא תגידי שאני שמנה. אבל אני בטוחה שכשאת מסתכלת על עצמך במראה, כמו אז, בחדר מדרגות, כשחיכיתי לך בחוץ וראיתי איך את מסתובבת מולה שוב ושוב, בודקת שכל ס"מ מהשבעים וכמה שלך מסודר ויפה, את חושבת לפעמים שמזל שאת כזאת: חזה קטן אמנם, אבל גוף חטוב, רזה, ותלתלים מושלמים שמוסיפים לו נפח. ואני נמוכה ממך. את מתנשאת מעליי עם הגזרה הרזה שלך, וגורמת לי להרגיש שמנה. לימדו אותי שזה הדבר הכי גרוע שיכול להיות- להיות שמנה. גם השיער שלי נראה נהדר בשמש, אבל היא אמרה רק לך. אני לא יכולה לשנוא אותך או לכעוס עלייך, אני גם לא רוצה- אני אוהבת אותך. מאוד. אז אני מתענה ובוכה במקום. אני מתרסקת מבפנים, שוברת אותי, את הפוטנציאל. ובדרך אני רוצה קצת שקט. אני לא רוצה להספיק לקרוא כמה שיותר ולהיות כל יום בספריה. אני לא רוצה ביקורת. גם ממך זה הגיע: "את כבר לא קוראת." עניתי לך בשלווה, אבל רציתי לצעוק:" אני עושה כל דבר בקצב שלי. הוא איטי, אבל הוא שלי. אפשר קצת שקט?!" אפילו הזמן הפרטי שלי כבר לא בדיוק שלי. אני חייבת למלא אותו נכון. ואני צריכה להצליח, כדי להיות "אחת משלכן", כדי להיות במקום בטוח ומוצלח בחיים. ככה אני באמת מרגישה. אני צריכה לעשות המון כדי לשרוד. ואני כבר לא רוצה לשרוד בכלל. התקשרת אליי, ולא עניתי. אח"כ, אם תשאלי, אגיד שנרדמתי. אולי תתאכזבי. אני מפחדת לאכזב אותך, מפחדת שתנטשו אותי. אבל אני חלשה מדי. אני רוצה להיות לבד ולהירגע מהכל. נמאס לי להיות חייבת. אני בוכה עכשיו, עם דמעות אמיתיות, כי אני לא עומדת בקצב. אני מרגישה מנופחת לגמרי. וחלשה, והיסטרית. כואב לי הראש, עצוב לי, אני בשליטה אבל אבד לי חוש הקצב. הלבד שלי מרגיע, אבל מצד שני פותח פצעים קיימים ויוצר חדשים. הביטחון שחייבים לשרוד מתרופף מעט, ואני רק רוצה להפסיק להיות. אולי למות.