סוגיה חברתית 2
יש משהו שנורא בוער בי בימים האחרונים, למרות שהמקור של ה"בעיה" נעוץ בי.. אם "לקחתי" משהו מההורים שלי, ומהחיים שלי בכלל, זה הדאגה האינסופית שבבית שלי לעולם לא יחסר לי כלום. לעולם. מאז שאני זוכר את עצמי, ובעיקר מהפעם הראשונה שהתחלתי להרוויח כסף (כיתה ה' - ניקיון חדרי מדרגות ועבודה בחנות של קרוב משפחה) תמיד קניתי לעצמי ולסובבים אותי, תמיד בזבזתי בצורה מטורפת (עליי ועל אחרים) וכך עד היום. מאז ועד היום אני מתנהל תחת המוטו הידוע "אתה חי פעם אחת - תעשה את זה הכי טוב שאתה יכול", וכך גם מתאפיינת הדירה שאני חי בה כיום עם הנסיך שלי. הבעיה מתחילה בכך שבאים אלינו המון חברים, כמעט כל יום. התנאים בדירה הם אידיאלים. המקרר מפוצץ בדברים הכי טובים והכי איכותיים (מה גם החבר קונדיטור בין היתר, אז בכלל), תמיד יהיו כמה ארגזי שתייה, תמיד יהיה אלכוהול איכותי ורדבולים. בקיצור - חי בשלווה עם המוטו שנולד איתי. יש לי ידידה טובה, אחת הטובות שלי, שבאה אליי הרבה וליותר מלילה אחד. תמיד כשהיא באה היא מתפנקת בצורה מדהימה, חיה אצלנו כמו מלכה. נעבור למקרה המדובר - השבוע היא באה אליי לשלושה לילות. איך שנכנסנו הביתה חבר שלי הפתיע אותנו עם שני קישים מדהימים (ומאוד לא זולים להכנה). כשסיימנו הלכה הידידה למטבח וחיפשה "עוד משהו טעים" ומיד לאחר מכן רצתה שנשתה וודקה וואן גוך (למי שלא מכיר, מדובר באחת הוודקות היקרות בשוק. אה כן, והיא מעולה). למחרת היו לי עיסוקים, וכשחזרתי הביתה ראיתי חבילת שוקולד איכותי (שוקולד שאין בארץ) פתוחה על השיש ואותה ישנה בסלון עם רדיאטור חשמלי (מיותר לציין את הספק החשמל שהוא דורש), ולידה בקבוק קולה שנשלף מהארגז בקלות כאילו נקטף מעץ שצומח אצלי בגינה. חטפתי קריזה. בטירוף. כל אותו יום קרו דברים דומים ומעצבנים. באותו ערב יצאנו שנינו לאויטה ואז לאכול סושי.. ציפיתי שאולי היא תזמין אותי כאות להערכה על מה שאני עושה עבורה, אבל נאדה. אפילו לא הזמינה לעצמה שתיה קלה, כתוספת לסושי, בטענה ש"יש בבית, נשתה שם"... השורה התחתונה שלי היא שמאוד מאוד מעצבן אותי העיקרון. הדירה שלה ריקה. יש לה במקרר קוטג' ומים מינרליים, וזה מה שאני מקבל כשאני מגיע אליה. מעצבן אותי שאנשים רואים את הדברים האלו כמובנים מאליהם. כאילו שלושת בקבוקי הקולה שהיא ינקה, או שאר הדברים שהיא בלסה - נפלו מהשמיים. אני כבר כמה ימים עצבני עליה בטירוף. אני שונא אנשים שלא מעריכים ולוקחים דברים שאני נותן כמובנים מאליהם. זה באמת יכול לחרפן אותי. מצד אחד, אני לא חושב שהיא תבין אם אגיד לה, כי היא דיי מפונקת. מצד שני, אני לא מוכן לחסוך מעצמי רק בשביל לא להיקלע למצבים כאלה. זין! זה הבית שלי ואף אחד לא ישנה אותו ואת צורת החיים שלי בתוכו. מיותר אגב לציין, שמה שמפריע לי כאן זה העיקרון. מעבר לכסף. קיצר - מה לעשות איתה, ובכלל?
יש משהו שנורא בוער בי בימים האחרונים, למרות שהמקור של ה"בעיה" נעוץ בי.. אם "לקחתי" משהו מההורים שלי, ומהחיים שלי בכלל, זה הדאגה האינסופית שבבית שלי לעולם לא יחסר לי כלום. לעולם. מאז שאני זוכר את עצמי, ובעיקר מהפעם הראשונה שהתחלתי להרוויח כסף (כיתה ה' - ניקיון חדרי מדרגות ועבודה בחנות של קרוב משפחה) תמיד קניתי לעצמי ולסובבים אותי, תמיד בזבזתי בצורה מטורפת (עליי ועל אחרים) וכך עד היום. מאז ועד היום אני מתנהל תחת המוטו הידוע "אתה חי פעם אחת - תעשה את זה הכי טוב שאתה יכול", וכך גם מתאפיינת הדירה שאני חי בה כיום עם הנסיך שלי. הבעיה מתחילה בכך שבאים אלינו המון חברים, כמעט כל יום. התנאים בדירה הם אידיאלים. המקרר מפוצץ בדברים הכי טובים והכי איכותיים (מה גם החבר קונדיטור בין היתר, אז בכלל), תמיד יהיו כמה ארגזי שתייה, תמיד יהיה אלכוהול איכותי ורדבולים. בקיצור - חי בשלווה עם המוטו שנולד איתי. יש לי ידידה טובה, אחת הטובות שלי, שבאה אליי הרבה וליותר מלילה אחד. תמיד כשהיא באה היא מתפנקת בצורה מדהימה, חיה אצלנו כמו מלכה. נעבור למקרה המדובר - השבוע היא באה אליי לשלושה לילות. איך שנכנסנו הביתה חבר שלי הפתיע אותנו עם שני קישים מדהימים (ומאוד לא זולים להכנה). כשסיימנו הלכה הידידה למטבח וחיפשה "עוד משהו טעים" ומיד לאחר מכן רצתה שנשתה וודקה וואן גוך (למי שלא מכיר, מדובר באחת הוודקות היקרות בשוק. אה כן, והיא מעולה). למחרת היו לי עיסוקים, וכשחזרתי הביתה ראיתי חבילת שוקולד איכותי (שוקולד שאין בארץ) פתוחה על השיש ואותה ישנה בסלון עם רדיאטור חשמלי (מיותר לציין את הספק החשמל שהוא דורש), ולידה בקבוק קולה שנשלף מהארגז בקלות כאילו נקטף מעץ שצומח אצלי בגינה. חטפתי קריזה. בטירוף. כל אותו יום קרו דברים דומים ומעצבנים. באותו ערב יצאנו שנינו לאויטה ואז לאכול סושי.. ציפיתי שאולי היא תזמין אותי כאות להערכה על מה שאני עושה עבורה, אבל נאדה. אפילו לא הזמינה לעצמה שתיה קלה, כתוספת לסושי, בטענה ש"יש בבית, נשתה שם"... השורה התחתונה שלי היא שמאוד מאוד מעצבן אותי העיקרון. הדירה שלה ריקה. יש לה במקרר קוטג' ומים מינרליים, וזה מה שאני מקבל כשאני מגיע אליה. מעצבן אותי שאנשים רואים את הדברים האלו כמובנים מאליהם. כאילו שלושת בקבוקי הקולה שהיא ינקה, או שאר הדברים שהיא בלסה - נפלו מהשמיים. אני כבר כמה ימים עצבני עליה בטירוף. אני שונא אנשים שלא מעריכים ולוקחים דברים שאני נותן כמובנים מאליהם. זה באמת יכול לחרפן אותי. מצד אחד, אני לא חושב שהיא תבין אם אגיד לה, כי היא דיי מפונקת. מצד שני, אני לא מוכן לחסוך מעצמי רק בשביל לא להיקלע למצבים כאלה. זין! זה הבית שלי ואף אחד לא ישנה אותו ואת צורת החיים שלי בתוכו. מיותר אגב לציין, שמה שמפריע לי כאן זה העיקרון. מעבר לכסף. קיצר - מה לעשות איתה, ובכלל?
