תתחיל להשקיע בתיאורים שקשורים לכך
אם המנחה מתחיל להתמקד במשהו, גם השחקנים יתחילו להתמקד בו. תתחיל בקטן - תתאר מה הם אוכלים לארוחת הערב בפונדק. את הריח של החומץ בסלט, את השמן שניגר מהעוף, את הטעם הפריך של הלחם הטרי. אל תגזים, תן רק משפט וחצי על העניין, ותמשיך הלאה. אבל אחרי שעת משחק, תעשה את זה שוב. אחרי שהקרב נגמר תתאר את הדם שניגר מהגרזן, את הכאב ברגלה של הדמות שנפצעה, את טעם הדם המריר בפיו של הלוחם. עם כל פגישה תגביר קצת את המינון - אבל אף פעם אל תגזים. פשוט תהפוך את זה לנורמה שלפעמים, כשזה מעניין, אתה מתאר את הדברים באופן פרטני יותר. עם הזמן גם הם יתחילו, במיוחד אם תעודד את זה - למשל, אם תשאל את הדמות שנפצעה עד כמה כואב לה ברגל, ומה היא עושה כדי לטפל בזה. אחרי שתתאר להם ארוחות במשך שתיים או שלוש פגישות, פשוט תפסיק לתאר ותשאל במקום זאת, מה הם מזמינים לאכול. אתה תתפלא לשמוע שהם מתארים בדיוק פרטני את כל המזון. אז תוכל להתחיל להוסיף פרטים נוספים - אחרי האוכל אתם מתיישבים ליד האח החמה ומעשנים מקטרת, בעוד טרובדור מקומי מספר את סיפורו של הפר המשתולל והילה כחולת העיניים. ככה, לאט לאט, תוסיף פירוט (לכיוון שאליו אתה רוצה שהשחקנים יתקדמו), ותתן להם להתרגל אליו ולהתחיל ליצור אותו בעצמם, בגלים-גלים.
