את מתארת כאן למעשה מעין פוסט טראומה לאומי (שכנראה באמת קיים). תחושות מאירועי השואה שגורמים למדינה להתנהג בדרך מסוכנת, עד כדי סיכון חיילים חיים כדי להביא חלל צה"ל (או חלל אזרחי) לקבורת ישראל (ולא סתם לקבורה באדמת הארץ, אלא באופן שיהיה למשפחתו מקום לבכות עליו). באסה מטורפת (לשון המעטה) שהפוסט טראומה הזה כנראה התאפס בשמיני עצרת התשפ"ד. עד שהתחלנו, אולי, לצאת ממנו לאחר קרוב למאה שנים, המכה שספגנו מאתחלת אותה מחדש ומשיתה אותה גם על הדורות הצעירים יותר, שרחוקים יותר מהשואה והשלכותיה הנפשיות.