משהו שכתב ב. מיכל בידיעות השבת
מומלץ מאד לקריאה
מפי בקיאים ומנוסים - ב. מיכאל [ידיעות אחרונות] עכשו הכל קצת מבולבל, קצת מסורבל, קצת מטומבל. גם החוסם וגם הנחסם לא הפנימו עדיין את נסיבות החדשות. אך עוד מעט תשוב המערכת ותתייצב, ותחזור לתפקד כפי שהיא רגילה ויודעת. מכיון שאני נדרש שוב ושוב לגלות חמלה והשתתפות בכאבם של המוני החלכאים העומדים להתפנות לווילה ולמגרש ליד הים, הנה נתגלגלה לידי הזדמנות פז להזדהות בכל מאודי עם סבלם. הלא הלב ממש נכמר למשמע קול בכיים של שאול יהלום, בני אלון, צבי הנדל ושאר נכבדי העדה, היוקדים באש חרונם למראה קהלם החסום. בני משפחה שאינם יכולים לבקר בני משפחה. תושבים שאינם יכולים לשוב לבתיהם. פרנסות שהולכות ומתקפחות. פועלים מושבתים ממלאכתם.חולים המנועים מלהגיע לרופאיהם. קשישים, נשים וטף הנעצרים על ידי קלגסי הצבא ומעוכבים לשעות רבות בשמש הקופחת. אך אין די בהזדהות שבלב. אני רוצה לסייע ממש. לכן, ללא היסוס ובנפש חפצה, אעמיד לרשותם את הידע ואת החוכמה שנרכשו על ידי בקיאים ומנוסים מהם. ובכן, מתנחל יקר, מותר להניח כי תוך זמן קצר ישוגרו כוחות מחסום מיומנים לאייש את מחסומי הרצועה, והם יביאו עימם את ציודם, שיטותיהם, הרגליהם ושפתם. כדאי שתתוודע כבר עתה לצפוי לך. בשלב ראשון תתבקש להצטייד במסמך בעל שם מוזר במקצת: "תסריח" (מבוטא כמו תכריך, ומשמש לצורך די דומה). זה הרישיון לכל פעילות אנושית: לעבור לעולם שמעבר לגדר. לצאת לעבודה. לבקר קרוב משפחה. לעבור ניתוח לב פתוח. להשתין מעבר למחסום. ללא "תסריח" אתה משול לפגר. את ה"תסריח" מקבלים במקום שנקרא מת"ק. בעצם זה השב"כ, אבל מחמת הנימוס המירו את שמו למת"ק. שם גם טובים הסיכויים שינסו לגייסך כמשת"פ. ואז, אם לא תמשת"פ, לא תקבל "תסריח". ככה זה. כל חייל, שאליו תפנה בבקשה כלשהי, יושיט אליך יד אדישה ויבקש "תסריח". אם יד בידך "תסריח", יעיף בך החייל מבט כעוס על שאילצת אותו לחפש תירוץ אידיוטי חדש כדי לא להיענות לבקשתך. אם אין לך תסריח, הוא יפלוט לעברך את הסיסמה: "אירג^ע לאווארא". כדאי שתלמד היטב את המיכתם הזה. תשמע אותו לא מעט. פירושו: "לך אחורה!" או בעברית מחסומית: עוף לי מהעיניים. למען השם, על תתווכח עם החייל. די שתפלוט מילה כלשהי של תחינה, למשל - "אני צריך טיפול דיאליזה", או "מאבטח הרג את הילד שלי, ואני מבקש ללכת להלוויה", וכבר יכוון אליך המחסומאי את קנה רובהו ויצווה עליך להיכנס ל"ג^ורה". ג^ורה הוא בור מטונף בפאתי המחסום, שאליו משליכים את מי ש"מתחצף". שם יעטרו את עיניך בפלנלית, ואולי גם יאזקו את ידיך באזיקונים עד שיכחילו. אך אל תדאג, לא תשב שם יותר משלוש-ארבע שעות בשמש. במקרים קיצוניים, כלומר, אם גם לאחר שתבלה בג^ורה תמשיך להתעקש שאתה צריך דיאליזה, תחטוף גם כמה זאפטות בראש מקת רובה. אך אין רע בלי טוב: בזכות האמבולנס, שיפנה אותך עם ראש מפוצח לבית-חולים, תזכה גם לקבל את מנות הדם המטוהרות לכליותיך. ועוד עצה קטנה: בעודך יושב במכוניתך וממתין בתור, הישאר חגור בחגורת בטיחות. בתוך זמן קצר תגלה המשטרה הכחולה את מיכרה-הראפורטים החדש שנפתח בפניה, ואתה תחטוף דו"חות על אי-חגירת חגורה בעודך עומד, עם מנוע מדומם, בתור. ככה זה במחסומים. תאמין לי. בינתים גם תלך לך קצת הפרנסה (אלא אם זכית להימנות עם כל אותם"עובדי ציבור" כזה-כאילו, שפרנסתם עלי). לכן אין לך ברירה, אלא לפתח כישורי הישרדות מסויימים. הדרך הטובה ביותר - הקם דוכן סידקית ליד המחסום ומכור כל מה שאתה יכול: ציציות רקומות, כיפות סרוגות, סרטים כתומים. עבודות מאקרמה של הילדים, את תבשילי אשתך, אישורי עבודה של תיילנדים, בשמים להבדלה, בגדים ישנים, לימונדה... הכל. אבל אפשר לחלץ מדוכן שכזה כמה גרושים כדי להאכיל את הילדים. רק תיזהר שלא יתפשו אותך הפקחים של איזו עיריה. הם יהפכו עליך את הדוכן, יגזלו לך את הסחורה, יחטיפו לך מכות וישתו לך את הלימונדה. כדאי מאד שתברח כל עוד נפשך בך, ברגע שתראה את הטנדרים שלהם מתקרבים. אם, אגב, ייכלו כל הקיצין, וההתעמרות בך תעבור כל גבול, אין טעם שתתלונן ב"מוקד ההומניטרי" של צה"ל (יש דבר כזה, בי נשבעתי). מוטב לך שתפנה לנשות "מחסום ווטש" ותבקש מהן להציב משמרת גם במחסומי הרצועה. רק הן יכולות, אולי, להגן במידת-מה על זכויותיך וכבודך. אלו רק מעט עצות, על קצה המזלג, שאולי יסייעו לך להתקיים בצל המחסומים הכולאים אותך במכלאה, כאילו היית חיית-בר מותרת בציד. אך אסור לך, אדוני המתנחל, להתלונן. כי הרע מכל נחסך ממך: כיון שפרק הזמן שבו תחיה כך הוא די מוגבל, לא תיאלץ להגיע גם לרגע שבו תראה את בניך, אכולי זעם ותסכול, שנאה ומרירות, עוטים חגורות נפץ והולכים להתפוצץ על המחסום הנתעב ועל אנשים חפים מפשע, בהאמינם שכך הם גואלים את כבודם הרמוס של אבותיהם. לזה, ברוך השם, לא תגיע בשישה שבועות.. אך מי יודע, אולי בסוף התהליך, כאשר תוסר ממך מארת המחסומים, תגיח ממנו קצת יותר אנושי, קצת יותר מבין, קצת יותר אמפתי לסבלם של אנשים החיים כך כבר עשרות שנים. ב. מיכאל