סבתא שלי ../images/Emo16.gif
ביום שישי הבא יש אזכרה ראשונה לסבתא שלי. נכון, אז זאת "רק סבתא". כבר איבדתי אח, בן 19, ובן דוד, שהיה בן 17. ועוד סבתא. אז אני כבר צריכה לדעת שזה אמור לכאוב פחות, כי זאת "רק סבתא", והיא כבר היתה מבוגרת, וזכתה לראות את הנכדים שלה גדלים. אבל בעצם, גיל 69 זה לא כזה מבוגר בימינו. והיא...היא היתה צעירה. הסבתא הכי צעירה שהכרתי. כשהייתי קטנה, ההורים היו "זורקים" אותי אליה לשבוע שלם בקיץ, ואף פעם לא היה משעמם. האמת...היא התישה אותי. השכמה ב-6 בבוקר כדי לראות סרטים מצוירים ולאכול מרק עוף (מסתבר שאפשר גם בשעות כאלה, כי אצל סבתא אין חוקים...), אח"כ לים או לבריכה, בצהרים לקניון (בכל זאת ,חם בחוץ) ואחר הצהרים שוב, לים או לבריכה. כל פעם שהיינו באים לשם, אבא ואמא היו הולכים לישון והיא היתה לוקחת אותי לגן משחקים. אף פעם לא שיעמם לי אצלה, ולפעמים הרגשתי קצת אשמה, שאני יותר אוהבת לבוא לשם מאשר לסבא וסבתא השניים, שגרו יותר קרוב. היא היתה צעירה, גם בגיל 69. אנחנו כבר גדלנו, ולא היה צריך לקחת אותנו לגן משחקים. אז היינו באים אליהם, היא היתה מבשלת את המרק עוף שלה וסבא היה מכין חמין, עד שכבר נהיה לו קשה ואז היא היתה מכינה. היא תמיד היתה שואלת אותי "נו, יש חבר?" והיא לקחה את זה די קשה, כשאני וחבר שלי לשעבר נפרדנו- אני לא יודעת בדיוק למה, אבל היא היתה משוגעת עליו. הוא היה בהלם כשהוא שמע שהיא מתה. כמו כולם, בעצם. בשבעה אמרתי שהיינו צריכים לכתוב במודעת אבל "אנחנו יודעים שלא תאמינו, אבל...." כי זה היה כ"כ פתאומי. לפעמים אני עדיין לא מאמינה. שבועיים לפני זה היא נכנסה לבי"ח. בעצם, אני חושבת שזה היה ב-1 ביוני. יש לי פאק כזה- אני זוכרת תאריכים. כל תאריך, אפילו לא חשוב. אז כנראה ב-31 למאי דיברתי איתה בפעם האחרונה, התקשרתי להגיד לה בהצלחה בניתוח. זה היה ניתוח פשוט, אבל אח"כ היה לה זיהום והיא מתה. ככה, תוך שבועיים, כל המערכות שלה קרסו. זה היה נורא, כי לא באמת חשבתי שהיא תמות. עד היום-יומיים האחרונים חשבתי שהיא תצא מזה. בלילה האחרון כבר ידענו שזה רק עניין של זמן, ובשישי בבוקר היא מתה. אבא היה שם איתה, והוא התקשר להגיד. ישנתי, ולא עניתי. אמא הגיעה הביתה אחרי חצי שעה בערך, ואז גם התעוררתי. היא ישבה בסלון עם אחותי ושתיהן בכו. לא הייתי צריכה את שתי המילים האלה שהיא אמרה, "זה נגמר", בשביל לדעת מה קרה. היא היתה מיוחדת....אני יכולה לספר עליה מליון סיפורים מצחיקים או פחות מצחיקים, ועדיין מי שלא הכיר אותה לא יוכל באמת להבין כמה מיוחדת היא היתה. היא היתה ניצולת שואה, והסיפור שלה באמת מדהים. אבל אצלה בבית תמיד היתה שמחת חיים. בבית של סבא וסבתא מצד אמא, שגם הם ניצולי שואה- לא היתה את השמחת חיים הזאת. היה שם פחד, עצב, כאב. אבל אצלה....היא בעצם היתה קצת ילדה. כאילו שהיא רצתה לפצות על הילדות שלא היתה לה שם. היא היתה רק בת 6, כשכל המשפחה שלה נרצחה. בפעם האחרונה שהיתי אצלה, היא אמרה לי שהיא מאמינה בגורל, כי אחרת אין לה איך להסביר את זה שהיא שרדה והם לא. ואני מצטערת שלא שאלתי יותר. כי יש לי הרבה שאלות שאין להן תשובות, ועכשיו לעולם לא יהיו... כמה חודשים אחרי שהיא מתה, אבא שלי פגש מישהו שהכיר אותה והוא סיפר לו, שהוא ביקש ממנה פעם את הטלפון שלו (של אבא שלי) בגלל ענייני עבודה, והיא אמרה לו "יש לך פלאפון? נו, אז תלחץ על "3" ותגיע אליו!" מה לעשות, היא לא הסתדרה עם פלאי הטכנולוגיה, וחשבה שאם היא תלחץ "3" היא תגיע לאבא שלי, מכל טלפון. מה, לא ברור? "1" זה לראש הממשלה, "2" זה ליהורם גאון (שדרך אגב, הפסיד 50% מאחוזי הצפייה שלו כשהיא מתה) ו"3" זה לאבא שלי. ובבחירות האחרונות, ב-2003, היא הצביעה לשינוי רק כי "הם מקבלים יפה בסקרים". מעניין למי היא היתה מצביעה השנה...אולי לגמלאים. זה אולי מוזר, אבל אחרי שנה, היא עדיין חיה בי כ"כ. אני זוכרת את הקול שלה, את הריח שלה, את כל הדברים הקטנים. אפילו את הטעם של המרק עוף אני קצת זוכרת. ואת הפעם האחרונה שדיברתי איתה, הפעם האחרונה שראיתי אותה....באותה חדות שאני זוכרת את היום שהיא מתה, את ההלוויה שלה. את השבעה. אני עדיין לא יודעת איך להגיד לחיילים שלי, שלא מקבלים מיוחדת כשסבתא מתה, כי זאת "רק" קרבה מדרגה שנייה. זה מטומטם- מי שרוצה לעשות בגרות מקבל מיוחדת, אבל מי שסבתא שלו מתה צריך לקחת יום חופש בשביל ללכת להלוויה. אני אומרת להם שאני מבינה, כי גם אני עברתי את זה. יום אחרי ההלוויה הגעתי לצבא, אבל זה היה כ"כ קשה. לחזור פתאום לשגרה כשהכל התמוטט, אבל כולם ממשיכים כרגיל. כאילו כלום. היינו רק 3 בנות במשרד באותו יום, ואולי עדיף ככה. רק אני ושתי החברות הכי טובות שלי. אפילו הקצינה שלי היתה מקסימה, ואפילו רצתה לשחרר אותי, כי רק בכיתי כל היום. אני נשארתי עד הסוף, אולי כי לא רציתי לחזור הביתה. השבעה לא היתה אצלנו, אבל עדיין היה עצוב נורא. אבא ישב שבעה, ורציתי רק להיות איתו. יום אח"כ נסעתי לשם, בעיקר כדי לעזור. לא היה ממש זמן לחשוב, אף אחד לא ממש תיפקד בבית הזה. כל השבוע הזה היה נורא, אני לא רוצה אפילו לחשוב על זה. ועכשיו זה שוב נורא, כי עברה בדיוק שנה מאז שהיא נכנסה לבית חולים, מאז שהכל התחיל להיגמר. בלעדיה הכל מתפרק, גם שנה אחרי. זה נורא, איך שום דבר לא נשאר אותו הדבר אחרי שהיא מתה.
ביום שישי הבא יש אזכרה ראשונה לסבתא שלי. נכון, אז זאת "רק סבתא". כבר איבדתי אח, בן 19, ובן דוד, שהיה בן 17. ועוד סבתא. אז אני כבר צריכה לדעת שזה אמור לכאוב פחות, כי זאת "רק סבתא", והיא כבר היתה מבוגרת, וזכתה לראות את הנכדים שלה גדלים. אבל בעצם, גיל 69 זה לא כזה מבוגר בימינו. והיא...היא היתה צעירה. הסבתא הכי צעירה שהכרתי. כשהייתי קטנה, ההורים היו "זורקים" אותי אליה לשבוע שלם בקיץ, ואף פעם לא היה משעמם. האמת...היא התישה אותי. השכמה ב-6 בבוקר כדי לראות סרטים מצוירים ולאכול מרק עוף (מסתבר שאפשר גם בשעות כאלה, כי אצל סבתא אין חוקים...), אח"כ לים או לבריכה, בצהרים לקניון (בכל זאת ,חם בחוץ) ואחר הצהרים שוב, לים או לבריכה. כל פעם שהיינו באים לשם, אבא ואמא היו הולכים לישון והיא היתה לוקחת אותי לגן משחקים. אף פעם לא שיעמם לי אצלה, ולפעמים הרגשתי קצת אשמה, שאני יותר אוהבת לבוא לשם מאשר לסבא וסבתא השניים, שגרו יותר קרוב. היא היתה צעירה, גם בגיל 69. אנחנו כבר גדלנו, ולא היה צריך לקחת אותנו לגן משחקים. אז היינו באים אליהם, היא היתה מבשלת את המרק עוף שלה וסבא היה מכין חמין, עד שכבר נהיה לו קשה ואז היא היתה מכינה. היא תמיד היתה שואלת אותי "נו, יש חבר?" והיא לקחה את זה די קשה, כשאני וחבר שלי לשעבר נפרדנו- אני לא יודעת בדיוק למה, אבל היא היתה משוגעת עליו. הוא היה בהלם כשהוא שמע שהיא מתה. כמו כולם, בעצם. בשבעה אמרתי שהיינו צריכים לכתוב במודעת אבל "אנחנו יודעים שלא תאמינו, אבל...." כי זה היה כ"כ פתאומי. לפעמים אני עדיין לא מאמינה. שבועיים לפני זה היא נכנסה לבי"ח. בעצם, אני חושבת שזה היה ב-1 ביוני. יש לי פאק כזה- אני זוכרת תאריכים. כל תאריך, אפילו לא חשוב. אז כנראה ב-31 למאי דיברתי איתה בפעם האחרונה, התקשרתי להגיד לה בהצלחה בניתוח. זה היה ניתוח פשוט, אבל אח"כ היה לה זיהום והיא מתה. ככה, תוך שבועיים, כל המערכות שלה קרסו. זה היה נורא, כי לא באמת חשבתי שהיא תמות. עד היום-יומיים האחרונים חשבתי שהיא תצא מזה. בלילה האחרון כבר ידענו שזה רק עניין של זמן, ובשישי בבוקר היא מתה. אבא היה שם איתה, והוא התקשר להגיד. ישנתי, ולא עניתי. אמא הגיעה הביתה אחרי חצי שעה בערך, ואז גם התעוררתי. היא ישבה בסלון עם אחותי ושתיהן בכו. לא הייתי צריכה את שתי המילים האלה שהיא אמרה, "זה נגמר", בשביל לדעת מה קרה. היא היתה מיוחדת....אני יכולה לספר עליה מליון סיפורים מצחיקים או פחות מצחיקים, ועדיין מי שלא הכיר אותה לא יוכל באמת להבין כמה מיוחדת היא היתה. היא היתה ניצולת שואה, והסיפור שלה באמת מדהים. אבל אצלה בבית תמיד היתה שמחת חיים. בבית של סבא וסבתא מצד אמא, שגם הם ניצולי שואה- לא היתה את השמחת חיים הזאת. היה שם פחד, עצב, כאב. אבל אצלה....היא בעצם היתה קצת ילדה. כאילו שהיא רצתה לפצות על הילדות שלא היתה לה שם. היא היתה רק בת 6, כשכל המשפחה שלה נרצחה. בפעם האחרונה שהיתי אצלה, היא אמרה לי שהיא מאמינה בגורל, כי אחרת אין לה איך להסביר את זה שהיא שרדה והם לא. ואני מצטערת שלא שאלתי יותר. כי יש לי הרבה שאלות שאין להן תשובות, ועכשיו לעולם לא יהיו... כמה חודשים אחרי שהיא מתה, אבא שלי פגש מישהו שהכיר אותה והוא סיפר לו, שהוא ביקש ממנה פעם את הטלפון שלו (של אבא שלי) בגלל ענייני עבודה, והיא אמרה לו "יש לך פלאפון? נו, אז תלחץ על "3" ותגיע אליו!" מה לעשות, היא לא הסתדרה עם פלאי הטכנולוגיה, וחשבה שאם היא תלחץ "3" היא תגיע לאבא שלי, מכל טלפון. מה, לא ברור? "1" זה לראש הממשלה, "2" זה ליהורם גאון (שדרך אגב, הפסיד 50% מאחוזי הצפייה שלו כשהיא מתה) ו"3" זה לאבא שלי. ובבחירות האחרונות, ב-2003, היא הצביעה לשינוי רק כי "הם מקבלים יפה בסקרים". מעניין למי היא היתה מצביעה השנה...אולי לגמלאים. זה אולי מוזר, אבל אחרי שנה, היא עדיין חיה בי כ"כ. אני זוכרת את הקול שלה, את הריח שלה, את כל הדברים הקטנים. אפילו את הטעם של המרק עוף אני קצת זוכרת. ואת הפעם האחרונה שדיברתי איתה, הפעם האחרונה שראיתי אותה....באותה חדות שאני זוכרת את היום שהיא מתה, את ההלוויה שלה. את השבעה. אני עדיין לא יודעת איך להגיד לחיילים שלי, שלא מקבלים מיוחדת כשסבתא מתה, כי זאת "רק" קרבה מדרגה שנייה. זה מטומטם- מי שרוצה לעשות בגרות מקבל מיוחדת, אבל מי שסבתא שלו מתה צריך לקחת יום חופש בשביל ללכת להלוויה. אני אומרת להם שאני מבינה, כי גם אני עברתי את זה. יום אחרי ההלוויה הגעתי לצבא, אבל זה היה כ"כ קשה. לחזור פתאום לשגרה כשהכל התמוטט, אבל כולם ממשיכים כרגיל. כאילו כלום. היינו רק 3 בנות במשרד באותו יום, ואולי עדיף ככה. רק אני ושתי החברות הכי טובות שלי. אפילו הקצינה שלי היתה מקסימה, ואפילו רצתה לשחרר אותי, כי רק בכיתי כל היום. אני נשארתי עד הסוף, אולי כי לא רציתי לחזור הביתה. השבעה לא היתה אצלנו, אבל עדיין היה עצוב נורא. אבא ישב שבעה, ורציתי רק להיות איתו. יום אח"כ נסעתי לשם, בעיקר כדי לעזור. לא היה ממש זמן לחשוב, אף אחד לא ממש תיפקד בבית הזה. כל השבוע הזה היה נורא, אני לא רוצה אפילו לחשוב על זה. ועכשיו זה שוב נורא, כי עברה בדיוק שנה מאז שהיא נכנסה לבית חולים, מאז שהכל התחיל להיגמר. בלעדיה הכל מתפרק, גם שנה אחרי. זה נורא, איך שום דבר לא נשאר אותו הדבר אחרי שהיא מתה.