סבל
שלום חברים. רציתי להביא לכם שלושה קטעים משני ספרים, שלושתם מדברים על סבל, סבלו של ישוע המשיח. קטע ראשון הוא פסוק קצר מספרה של ג'וליאן מנורוויץ שתורגם ומופיע בספר "עם ג'וליאן" בן הבתולה בלבד ידע סבל. והפסוק הנשלב: סבלו של אלהים, שלבש בשר למען הוציאנו מסבלנו אנו, שהבאנו על עצמנו בגרשנו אלהים מעל פנינו, הַדְבֶּר מכאובנו, שים קץ לייסורינו, הוא סבל מוחלט. אין בסבל זה ניחומים ולא מנחם, שהוא מקורם האחד ואין בלתו. בספר אחר שהומלץ על ידי לא פעם ששמו: "והנה הוא בא" מופיעה הרחבה וזהו סיומו של הספר, הפרק "אלי, אלי...": השאלה הנשאלת היא - מהו המייחד את צליבתו של אלהים? והתשובה החד-משמעית לשאלה זו היא: בדידותו. בדידות מוחלטת. מכל הבחינות וההיבטים. בדידות שלמה. אין לו אל-אן, אל מי או אל מה לפנות. אין לו אל-אן, אל מי או אל מה, לכוון הגיגי לבו, שוועותיו, מבט עיניו. להמוני המונים בני אדם, שהוצאו להורג על ידי בני מינם, בכל הדרכים והשיטות שהומצאו מאז, היתה נקודת אחיזה שהיא, אובייקט שיוכלו לפנות אליו במחשבה, בדיבור, במבט, ולהתלות בו. היו שקיללו, היו שברכו, היו שבזו, היו ששיבחו, היו שניתקו עצמם מכל כאב, בטרם יכאיבום מעניהם. היו שברגעיהם האחרונים חזרו בתשובה, והיו שהקשיחו עורפם, ולעגו על המין האנושי כולו ועל מגוון הבלותיו. מאלהים הצלוב נמנעו כל אלה. אין לו את מי לברך או לגדף, לבוז או לשבח, להפיל תחנונים או להאשים האשמות. אין לו בפני מי להתלונן. גם אל עצמו לא יוכל לבוא בטענות כלשהן או בברכות ותשבחות. כי הוא ידע מראש את שיבוא עליו והכל נעשה על פי רצונו המפורש. רצון זה, אותו רצון עצמו, קבע שלא יהיה לו אובייקט לפנות אליו בשעת מצוקה, והוא ישא את הכל בלא תלונה או האדרת עצמו, ומבלי להפחית מכאבו אף כהוא זה. כשהרופא לכל הכואבים, האחד ואין בלתו, מחליט ליטול על עצמו את מכאוביהם - אין מי שיחלצנו מהם. על החלצות עצמית, ויתר מראש. אין סדק שהוא בחומה האטומה של מכאוביו, שדרכו עשויה לחדור קרן של תקווה, קלושה ככל שתהיה, אילוזורית לחלוטין, ותביא הקלה. זהו המכאוב המוחלט, השלם, שבניאדם לא ידעוהו ולא יתנסו בו לעולם, שאין בו דבר מלבד מכאוב. תיאורים, איורים, השערות, משלים, הלכות, היקשים - נבצר מהם נבצרות מוחלטת לגעת באפס קצהו. במצוות עצמו, מרצונו המפורש ובשליחותו, הגיע אלהים אל אן שהגיע, למען יוושעו ברואיו, ולא עוד ידעו מצוקה וכאב. וכאשר מכאוב זה מגיע לשיאו, המכאוב המוחלט שאין לבשר ודם דריסת רגל בתחומיו, רואה אלהים לחובה קדושה לעצמו, להשמיע בפני המין האנושי את דברו האחרון, שישלים את שליחותו. מבין השפתים המכחילות, המעוותות, נפלטות המלים: "אֵלִי, אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי!" (תהילים, פרק 22, פסוק 2). והן המלים שזרעו את המבוכה הגדולה, מאז ועד עצם היום הזה, בלבות בני-אדם, שמשום מה, ממאנים לקלטן כפשוטן. ארבע מלים אלו, שאינן בלתי אם ציטוט מדויק של פסוק שניים מפרק עשרים ושניים של ספר תהלים, קובעות חד-משמעית את עתידם של כל מי שנטלו חלק בהמתת גופו של אלהים. הם גירשו את אלהים מעל פניהם ו"נעזבו" על ידו. מאסו בו- ונשארו בלעדיו. "אֵלִי, אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי", פסוק מסכם, מחריד בכנותו החודרת כליות ולב, מטביע חותמת האמת הגלויה בלבות אלה שקלטוהו באותו מעמד ואלה שבאו אחריהם. עד דור אחרון. הם "נעזבו" על ידי אלהים. מעשיהם, דבריהם, מחשבותיהם, שאינם בלתי אם התקוממות לכל שאלהי הוא, גירוש גס של אלהים, הניבו את התוצאה המתבקשת מאליה. אלהים אינו כופה עצמו על מי שאינם חפצים בו. חוק בל יעבור הוא. חוק האהבה הטהורה, המעניקה חרות, אמת וחיי עולם. שלוש שנים קודם לכן, בעלותו לתורה בבית-הכנסת בנצרת, קבע אלוהים את דרכו ומטרת בואו בין בני אדם, בצטטו את הפסוקים הידועים מספרו של ישעיהו הנביא. לא דיבר בשם עצמו. נהג להעביר בשורתו, והתמיד במנהגו זה, באמצעות פסוקים ידועים מכתבי הקודש. מאורח יותר, העלה בפני המונים נסערים, תוהים ובוהים, כצאן שאין להם רועה, את הפסוק, החושף נאמנה בפניהם את המצב שהשקיעו עצמם בו: "אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים, הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּינָה". והם קפצו עליו, תחת ללבוש שק, לצום ולשבת על האפר, כאנשי נינווה בזמנו, ולחזור בם בתשובה השלמה. יד קשי-עורפם, "גיד- הברזל" העתיק, היתה על העליונה, והסיכוי האחרון הוחמץ, נמוג והלך, וגווע, ונגוז סופית. ועתה, על הצלב, מלים אחרונות, שאין מפניהן מפלט: "אֵלִי, אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי!" במובאה זו מכתבי הקודש נפרד אלהים מן הבשר, על מנת לשוב ולהיות את שהיה, שהווה ושיהיה לעולמי עולמים ולנצח נצחים: האהבה, החרות, האינסוף – כממשות. שממנו הכל, ובידיו הכל, והכל אליו והכל בו. מחרימיו של אלהים, מעניו, רודפיו, מגרשיו, צולביו – נעזבים על ידו. מתוך אותו עם עצמו, שהתנכר לאלהים, גורש מעל פניו, ו"נעזב" על ידו, קמו שליחיו הקדושים והפיצו את דברו, דבר האלהים החי, בקרב עמם ובין כל העמים, הלשונות, האומות והלאומים. שאול התרסי המהולל, הוא השליח פַּאבֶל, הפרוש-הקנאי לשעבר, שאלהים-אהבה בחר בו והתגלה לו, שאיגרותיו הן היסוד האיתן לבשורת האלהים הגועלת, מטעים באחת מהן: "אִם מְאִיסָתָם רִצּוּי לָעוֹלָם מָה אֵפוֹא תִהְיֶה אֲסֵפָתָם הֲלֹא חַיִּים מִן הַמֵתִּים" (רומיים, פרק 11, פסוק 15). על העולם החפץ להיגאל – לעשות כל אשר לאל ידיו על מנת להביא לְ"אֲסֵפָתָם" של בני עמו של אלהים בבשר, של בני עמם של שנים-עשר שליחיו הקדושים, הנרדפים על צוואר, המוכים בחימה וזדון ומובלים כצאן לטבח, זה יותר מאלף ותשע מאות שנה. "הַיְשוּעָה מִן הַיְהוּדִים הִיא" (יוחנן פרק 8, פסוק 22), פוסק האלהים בכבודו ובעצמו. "אֵלִי, אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי" – עד בו היום ושבו בנים לגבולם, עד בוא היום והמגרשים את אלהים מעל פניהם, ישובו אליו בשמחה ובלב אוהב. והנה הוא בא. שני ספרים אלה "עם ג'וליאן" ו"והנה הוא בא" פרי עטו של הסופר והוגה הדיעות שלמה קאלו. ופורסמו בהוצאת דע"ת. יש להוסיף גם שפתיחת שרשור זה נעשתה על דעת עצמי והוא לא פרסומת מאת בעלי ההוצאה.
שלום חברים. רציתי להביא לכם שלושה קטעים משני ספרים, שלושתם מדברים על סבל, סבלו של ישוע המשיח. קטע ראשון הוא פסוק קצר מספרה של ג'וליאן מנורוויץ שתורגם ומופיע בספר "עם ג'וליאן" בן הבתולה בלבד ידע סבל. והפסוק הנשלב: סבלו של אלהים, שלבש בשר למען הוציאנו מסבלנו אנו, שהבאנו על עצמנו בגרשנו אלהים מעל פנינו, הַדְבֶּר מכאובנו, שים קץ לייסורינו, הוא סבל מוחלט. אין בסבל זה ניחומים ולא מנחם, שהוא מקורם האחד ואין בלתו. בספר אחר שהומלץ על ידי לא פעם ששמו: "והנה הוא בא" מופיעה הרחבה וזהו סיומו של הספר, הפרק "אלי, אלי...": השאלה הנשאלת היא - מהו המייחד את צליבתו של אלהים? והתשובה החד-משמעית לשאלה זו היא: בדידותו. בדידות מוחלטת. מכל הבחינות וההיבטים. בדידות שלמה. אין לו אל-אן, אל מי או אל מה לפנות. אין לו אל-אן, אל מי או אל מה, לכוון הגיגי לבו, שוועותיו, מבט עיניו. להמוני המונים בני אדם, שהוצאו להורג על ידי בני מינם, בכל הדרכים והשיטות שהומצאו מאז, היתה נקודת אחיזה שהיא, אובייקט שיוכלו לפנות אליו במחשבה, בדיבור, במבט, ולהתלות בו. היו שקיללו, היו שברכו, היו שבזו, היו ששיבחו, היו שניתקו עצמם מכל כאב, בטרם יכאיבום מעניהם. היו שברגעיהם האחרונים חזרו בתשובה, והיו שהקשיחו עורפם, ולעגו על המין האנושי כולו ועל מגוון הבלותיו. מאלהים הצלוב נמנעו כל אלה. אין לו את מי לברך או לגדף, לבוז או לשבח, להפיל תחנונים או להאשים האשמות. אין לו בפני מי להתלונן. גם אל עצמו לא יוכל לבוא בטענות כלשהן או בברכות ותשבחות. כי הוא ידע מראש את שיבוא עליו והכל נעשה על פי רצונו המפורש. רצון זה, אותו רצון עצמו, קבע שלא יהיה לו אובייקט לפנות אליו בשעת מצוקה, והוא ישא את הכל בלא תלונה או האדרת עצמו, ומבלי להפחית מכאבו אף כהוא זה. כשהרופא לכל הכואבים, האחד ואין בלתו, מחליט ליטול על עצמו את מכאוביהם - אין מי שיחלצנו מהם. על החלצות עצמית, ויתר מראש. אין סדק שהוא בחומה האטומה של מכאוביו, שדרכו עשויה לחדור קרן של תקווה, קלושה ככל שתהיה, אילוזורית לחלוטין, ותביא הקלה. זהו המכאוב המוחלט, השלם, שבניאדם לא ידעוהו ולא יתנסו בו לעולם, שאין בו דבר מלבד מכאוב. תיאורים, איורים, השערות, משלים, הלכות, היקשים - נבצר מהם נבצרות מוחלטת לגעת באפס קצהו. במצוות עצמו, מרצונו המפורש ובשליחותו, הגיע אלהים אל אן שהגיע, למען יוושעו ברואיו, ולא עוד ידעו מצוקה וכאב. וכאשר מכאוב זה מגיע לשיאו, המכאוב המוחלט שאין לבשר ודם דריסת רגל בתחומיו, רואה אלהים לחובה קדושה לעצמו, להשמיע בפני המין האנושי את דברו האחרון, שישלים את שליחותו. מבין השפתים המכחילות, המעוותות, נפלטות המלים: "אֵלִי, אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי!" (תהילים, פרק 22, פסוק 2). והן המלים שזרעו את המבוכה הגדולה, מאז ועד עצם היום הזה, בלבות בני-אדם, שמשום מה, ממאנים לקלטן כפשוטן. ארבע מלים אלו, שאינן בלתי אם ציטוט מדויק של פסוק שניים מפרק עשרים ושניים של ספר תהלים, קובעות חד-משמעית את עתידם של כל מי שנטלו חלק בהמתת גופו של אלהים. הם גירשו את אלהים מעל פניהם ו"נעזבו" על ידו. מאסו בו- ונשארו בלעדיו. "אֵלִי, אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי", פסוק מסכם, מחריד בכנותו החודרת כליות ולב, מטביע חותמת האמת הגלויה בלבות אלה שקלטוהו באותו מעמד ואלה שבאו אחריהם. עד דור אחרון. הם "נעזבו" על ידי אלהים. מעשיהם, דבריהם, מחשבותיהם, שאינם בלתי אם התקוממות לכל שאלהי הוא, גירוש גס של אלהים, הניבו את התוצאה המתבקשת מאליה. אלהים אינו כופה עצמו על מי שאינם חפצים בו. חוק בל יעבור הוא. חוק האהבה הטהורה, המעניקה חרות, אמת וחיי עולם. שלוש שנים קודם לכן, בעלותו לתורה בבית-הכנסת בנצרת, קבע אלוהים את דרכו ומטרת בואו בין בני אדם, בצטטו את הפסוקים הידועים מספרו של ישעיהו הנביא. לא דיבר בשם עצמו. נהג להעביר בשורתו, והתמיד במנהגו זה, באמצעות פסוקים ידועים מכתבי הקודש. מאורח יותר, העלה בפני המונים נסערים, תוהים ובוהים, כצאן שאין להם רועה, את הפסוק, החושף נאמנה בפניהם את המצב שהשקיעו עצמם בו: "אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים, הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּינָה". והם קפצו עליו, תחת ללבוש שק, לצום ולשבת על האפר, כאנשי נינווה בזמנו, ולחזור בם בתשובה השלמה. יד קשי-עורפם, "גיד- הברזל" העתיק, היתה על העליונה, והסיכוי האחרון הוחמץ, נמוג והלך, וגווע, ונגוז סופית. ועתה, על הצלב, מלים אחרונות, שאין מפניהן מפלט: "אֵלִי, אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי!" במובאה זו מכתבי הקודש נפרד אלהים מן הבשר, על מנת לשוב ולהיות את שהיה, שהווה ושיהיה לעולמי עולמים ולנצח נצחים: האהבה, החרות, האינסוף – כממשות. שממנו הכל, ובידיו הכל, והכל אליו והכל בו. מחרימיו של אלהים, מעניו, רודפיו, מגרשיו, צולביו – נעזבים על ידו. מתוך אותו עם עצמו, שהתנכר לאלהים, גורש מעל פניו, ו"נעזב" על ידו, קמו שליחיו הקדושים והפיצו את דברו, דבר האלהים החי, בקרב עמם ובין כל העמים, הלשונות, האומות והלאומים. שאול התרסי המהולל, הוא השליח פַּאבֶל, הפרוש-הקנאי לשעבר, שאלהים-אהבה בחר בו והתגלה לו, שאיגרותיו הן היסוד האיתן לבשורת האלהים הגועלת, מטעים באחת מהן: "אִם מְאִיסָתָם רִצּוּי לָעוֹלָם מָה אֵפוֹא תִהְיֶה אֲסֵפָתָם הֲלֹא חַיִּים מִן הַמֵתִּים" (רומיים, פרק 11, פסוק 15). על העולם החפץ להיגאל – לעשות כל אשר לאל ידיו על מנת להביא לְ"אֲסֵפָתָם" של בני עמו של אלהים בבשר, של בני עמם של שנים-עשר שליחיו הקדושים, הנרדפים על צוואר, המוכים בחימה וזדון ומובלים כצאן לטבח, זה יותר מאלף ותשע מאות שנה. "הַיְשוּעָה מִן הַיְהוּדִים הִיא" (יוחנן פרק 8, פסוק 22), פוסק האלהים בכבודו ובעצמו. "אֵלִי, אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי" – עד בו היום ושבו בנים לגבולם, עד בוא היום והמגרשים את אלהים מעל פניהם, ישובו אליו בשמחה ובלב אוהב. והנה הוא בא. שני ספרים אלה "עם ג'וליאן" ו"והנה הוא בא" פרי עטו של הסופר והוגה הדיעות שלמה קאלו. ופורסמו בהוצאת דע"ת. יש להוסיף גם שפתיחת שרשור זה נעשתה על דעת עצמי והוא לא פרסומת מאת בעלי ההוצאה.