סאראמאגו-

[נסיכת הנילוס]

מצטערת

אבל לא הבנתי אותך עד הסוף. מה זה "להעביר מסרים בדרך יותר מרגשת"? זה לא ספר פיוטי. זה ספר שהמסר שלו לפקוח את עיניהם של בני האדם וללמד אותם להתבונן (במקום להתסתכל) וסאראמאגו מעביר לקורא את תחושת העיוורון בצורה הכי חדה שאפשר. ככה אני לפחות הבנתי את זה. בכל מקרה, זה באמת ענין של טעם. את "תולדות המצור" למשל, אני לא הצלחתי לסיים.

 

[een ogenblik]

לשרותך תמיד

 

[een ogenblik]

אני לא ורדה

אז אני מסתכנת שזו לא תהיה דעתה שלה, אבל: מסר שעובר אינו מספיק לבדו ליצירת ספרות גדולה. ספר סיפורת, בין אם הוא פיוטי בין אם לאו, צריך ליצור רגש אצל הקורא כלפי גיבורי הסיפור, אחרת הוא דידקטי בלבד. אני, באופן אישי, לא אהבתי אף אחד מספריו של סאראמאגו, גם אם צלחתי ספרים שלמים שלו. "על העיוורון" היה, בעיני, נסבל יותר מאחרים, אך עדין לא מספק.

 

[עוז גורן]

סאראמאגו-

אני בטוח שכבר דיסקסו פה לא פעם על הספרים שלו, אבל הייתי מבקש לדעת אם עוד מישהו חושב כמוני על הספר "על העיוורון". קראתי כמעט את כל הספרים שלו, אבל אף אחדמהם לטעמי לא היה כ"כ שנון, מעניין, מעורר מחשבה ומיוחד. מה דעתכם? (ועזבו דעות פוליטיות. זה לא רלוונטי)

 

[דוסטו]

עם מניחים לפוליטיקה

ומתעלמים מהיותו של האיש אנטישמי-לאטנטי בור ורודף בצע וסופר מעולה אז: "רפסודת האבן" ו"דברי ימי מנזר" הכי טובים לטעמי. "על העיוורון" - נפילה. אם מחפשים ספר אדיר שמוטיב העיוורון מוביל אותו קראו את "על קברים וגיבורים" של ארנסטו סאבטו (הוצאת "עם עובד"). פי אלף יותר טוב.

 

[cinderella1]

טוב,

אני למשל לא חושבת שזה הספר הכי טוב שלו. דווקא ל"הבשורה עפ"י ישו" התחברתי יותר. את "על העיוורון" התחלתי לקרוא אבל לא הייתי מסוגלת לסיים. קשה מידי לדעתי (מכל ההיבטים). ענין של טעם כנראה.

 

[נסיכת הנילוס]

מסכימה איתך, עוז!

אחד הספרים היותר חזקים שקראתי בשנים האחרונות. אמנם לא פשוט לקריאה אבל המסר שהוא מנסה להעביר לקורא הוא כזה נוקב שהרעיון שלו בעיניי הוא פשוט גאוני. ההתבהמות של המין האנושי בהתגלמותה....