סָבְתָא וְסַבְתּוּשׁ - שיר משעשע על הסבתא המודרנית
הסבים והסבתות של היום שונים מאוד מאלו של העבר, אבל גם דומים להם בהרבה מאוד תחומים..
. השיר הנפלא שלפניכם מתאר את ההבדלים האלו בצורה שנונה ומשעשעת במיוחד, אשר מסבירה בדיוק מהי ה"סבתוש" של ימינו.
אולי תזהו קצת מעצמכם בקטע הנפלא הזה, או שתגלו שהוא מתאר את הסבתא והאמא שלכם בצורה מדויקת להפליא,
אך מה שחשוב באמת הוא שלא משנה באיזו סבתא מדובר, היא פשוט ברכה לכל המשפחה!
סָבְתָא וְסַבְתּוּשׁ
מאת: דוד אשל
כְּשֶׁסָּבָתִי בַּת שִׁבְעִים הָיְתָה
זְקֵנָה הִיא נִרְאֲתָה,
וּבַת הַשִּׁבְעִים שֶׁל הַיּוֹם
אִם הִיא לֹא בְּהֵרָיוֹן
הִיא נִרְאֵית כְּמוֹ בּוֹן... בּוֹן.
בַּבֹּקֶר, כְּשֶׁהָעַיִן הָיְתָה נִפְקַחַת
נִרְאֲתָה כְּבָר סָבָתִי עִם חוּט וּמַחַט,
בַּת הַשִּׁבְעִים שֶׁל הַיּוֹם נִרְאֵית בַּבְּרֵכָה
לְאַחַר שֶׁכְּבָר יָרְדָה מִמַּכְשִׁיר הַהֲלִיכָה,
וּמִיָּד אח"כ, מִקְלַחַת וּפֶן
וְאָז מִתְיַשֶּׁבֶת וּמַתְחִילָה לְטַלְפֵּן.
סָבְתָא שֶׁלִּי הָיְתָה חָרוּצָה
וּקְשָׁיֶיהָ תָּרְמוּ, שֶׁתִּהְיֶה מְרֻצָּה,
הִיא לֹא מָצְאָה לָהּ מְנוּחָה
אִם מִפִּיהָ... לֹא יָצְאָה אֲנָחָה,
וּלְדַבֵּר, הִיא דִּבְּרָה מְעַט
וְגַם עָשְׂתָה זֹאת לְאַט.
אֲבָל זוֹ שֶׁל הַיּוֹם, בְּלִי לְהִתְלַבֵּט
מְטַלְפֶּנֶת לְאַנְשֵׁי קֶשֶׁר, לְפִי אָלֶף בֵּית,
לְאַחַת הִיא קוֹרֵאת, נְשָׁמָה
וְאַחֶרֶת הִיא שׁוֹאֶלֶת, סְתָם מָה נִשְׁמַע,
עוֹד אַחַת הִיא חוֹקֶרֶת: מָה אָמַר הָרוֹפֵא ?
וְלִרְבִיעִית הִיא אוֹמֶרֶת: בּוֹאִי נִפָּגֵשׁ לַקָּפֶה,
וְזוֹ מְשִׁיבָה: לֹא, אֲנִי נִרְאֵית מַמָּשׁ נוֹרָא
אֲנִי חַיֶּבֶת לִקְפֹּץ לַמִּסְפָּרָה,
תּוֹךְ שְׁעָתַיִם הִיא יוֹדַעַת הַכֹּל עַל כֻּלָּן
גַּם עַל אַהֲבָתָן וְגַם עַל סַבְלָן.
מְעַנְיֵן, שֶׁסָּבְתָא שֶׁלִּי שָׁלְטָה בִּרְכִילוּת
מִבְּלִי שֶׁעַל טֶלֶפוֹן נַיָּד, הָיְתָה לָהּ בַּעֲלוּת,
וְהָרְכִילוּת שֶׁלָּהּ הָיְתָה עַכְשָׁוִית וּמְדֻיֶּקֶת
וּבְכָל יוֹם מֵחָדָשׁ, הָיְתָה מְתַדְלֶקֶת,
וּפָנֶיהָ נִרְאוּ זוֹרְחוֹת מִנַּחַת
כְּשֶׁעַל יְדִיעָה חֲדָשָׁה, הָיְתָה מְדַוַּחַת.
סָבָתִי לֹא יָדְעָה לוֹמַר אֶת גִּילָהּ
אֲבָל בְּעַל-פֶּה יָדְעָה אֶת כָּל הַתְּפִלָּה.
וּבֶאֱמֶת שֶׁאֵין כָּל טַעַם לַעֲשׂוֹת הַשְׁוָאוֹת
סָבָתִי עַד מוֹתָהּ, לֹא יָדְעָה גִּמְלָאוֹת.
לְבַת שִׁבְעִים שֶׁל הַיּוֹם, אִם לֹא תִּלְחַשׁ לָהּ מִלּוֹת אַהֲבָה
תִּשְׁכַּח מִמִּשְׂחַק אָדָם וְחַוָּה,
אֵצֶל סָבָתִי, אַהֲבָה לֹא נִלְחֲשָׁה אַף בְּדִמְיוֹן
וּתְרֵיסַר פְּעָמִים נִכְנְסָה לְפִרְיוֹן.
בַּת הַשִּׁבְעִים שֶׁל הַיּוֹם כְּבָר לַכֹּל רְגִילָה
אֶת הַכֹּל הִיא מְשַׁנָּה, אֲבָל לֹא אֶת גִּילָהּ,
אָמְנָם עָלֶיהָ מֻרְגֶּשֶׁת יַד הָאֳמַן
שֶׁבְּטוּב טַעַם הִסְתִּיר, אֶת שֶׁטֶף הַזְּמַן,
עֲבוּרָהּ עוֹבֵד הַיּוֹם הַחַשְׁמַל
לְסָבָתִי עָבַד רַק הֶעָמָל.
בַּת הַשִּׁבְעִים חַיֶּבֶת לֵהָנוֹת מִן הַנַּחַת
אֲבָל לֹא חַיֶּבֶת לְמַלֵּא... אֶת הַצַּלַּחַת,
זֶה גִּיל בּוֹ אֶת הָרַע שׁוֹכְחִים
הסבים והסבתות של היום שונים מאוד מאלו של העבר, אבל גם דומים להם בהרבה מאוד תחומים..
. השיר הנפלא שלפניכם מתאר את ההבדלים האלו בצורה שנונה ומשעשעת במיוחד, אשר מסבירה בדיוק מהי ה"סבתוש" של ימינו.
אולי תזהו קצת מעצמכם בקטע הנפלא הזה, או שתגלו שהוא מתאר את הסבתא והאמא שלכם בצורה מדויקת להפליא,
אך מה שחשוב באמת הוא שלא משנה באיזו סבתא מדובר, היא פשוט ברכה לכל המשפחה!
סָבְתָא וְסַבְתּוּשׁ
מאת: דוד אשל
כְּשֶׁסָּבָתִי בַּת שִׁבְעִים הָיְתָה
זְקֵנָה הִיא נִרְאֲתָה,
וּבַת הַשִּׁבְעִים שֶׁל הַיּוֹם
אִם הִיא לֹא בְּהֵרָיוֹן
הִיא נִרְאֵית כְּמוֹ בּוֹן... בּוֹן.
בַּבֹּקֶר, כְּשֶׁהָעַיִן הָיְתָה נִפְקַחַת
נִרְאֲתָה כְּבָר סָבָתִי עִם חוּט וּמַחַט,
בַּת הַשִּׁבְעִים שֶׁל הַיּוֹם נִרְאֵית בַּבְּרֵכָה
לְאַחַר שֶׁכְּבָר יָרְדָה מִמַּכְשִׁיר הַהֲלִיכָה,
וּמִיָּד אח"כ, מִקְלַחַת וּפֶן
וְאָז מִתְיַשֶּׁבֶת וּמַתְחִילָה לְטַלְפֵּן.
סָבְתָא שֶׁלִּי הָיְתָה חָרוּצָה
וּקְשָׁיֶיהָ תָּרְמוּ, שֶׁתִּהְיֶה מְרֻצָּה,
הִיא לֹא מָצְאָה לָהּ מְנוּחָה
אִם מִפִּיהָ... לֹא יָצְאָה אֲנָחָה,
וּלְדַבֵּר, הִיא דִּבְּרָה מְעַט
וְגַם עָשְׂתָה זֹאת לְאַט.
אֲבָל זוֹ שֶׁל הַיּוֹם, בְּלִי לְהִתְלַבֵּט
מְטַלְפֶּנֶת לְאַנְשֵׁי קֶשֶׁר, לְפִי אָלֶף בֵּית,
לְאַחַת הִיא קוֹרֵאת, נְשָׁמָה
וְאַחֶרֶת הִיא שׁוֹאֶלֶת, סְתָם מָה נִשְׁמַע,
עוֹד אַחַת הִיא חוֹקֶרֶת: מָה אָמַר הָרוֹפֵא ?
וְלִרְבִיעִית הִיא אוֹמֶרֶת: בּוֹאִי נִפָּגֵשׁ לַקָּפֶה,
וְזוֹ מְשִׁיבָה: לֹא, אֲנִי נִרְאֵית מַמָּשׁ נוֹרָא
אֲנִי חַיֶּבֶת לִקְפֹּץ לַמִּסְפָּרָה,
תּוֹךְ שְׁעָתַיִם הִיא יוֹדַעַת הַכֹּל עַל כֻּלָּן
גַּם עַל אַהֲבָתָן וְגַם עַל סַבְלָן.
מְעַנְיֵן, שֶׁסָּבְתָא שֶׁלִּי שָׁלְטָה בִּרְכִילוּת
מִבְּלִי שֶׁעַל טֶלֶפוֹן נַיָּד, הָיְתָה לָהּ בַּעֲלוּת,
וְהָרְכִילוּת שֶׁלָּהּ הָיְתָה עַכְשָׁוִית וּמְדֻיֶּקֶת
וּבְכָל יוֹם מֵחָדָשׁ, הָיְתָה מְתַדְלֶקֶת,
וּפָנֶיהָ נִרְאוּ זוֹרְחוֹת מִנַּחַת
כְּשֶׁעַל יְדִיעָה חֲדָשָׁה, הָיְתָה מְדַוַּחַת.
סָבָתִי לֹא יָדְעָה לוֹמַר אֶת גִּילָהּ
אֲבָל בְּעַל-פֶּה יָדְעָה אֶת כָּל הַתְּפִלָּה.
וּבֶאֱמֶת שֶׁאֵין כָּל טַעַם לַעֲשׂוֹת הַשְׁוָאוֹת
סָבָתִי עַד מוֹתָהּ, לֹא יָדְעָה גִּמְלָאוֹת.
לְבַת שִׁבְעִים שֶׁל הַיּוֹם, אִם לֹא תִּלְחַשׁ לָהּ מִלּוֹת אַהֲבָה
תִּשְׁכַּח מִמִּשְׂחַק אָדָם וְחַוָּה,
אֵצֶל סָבָתִי, אַהֲבָה לֹא נִלְחֲשָׁה אַף בְּדִמְיוֹן
וּתְרֵיסַר פְּעָמִים נִכְנְסָה לְפִרְיוֹן.
בַּת הַשִּׁבְעִים שֶׁל הַיּוֹם כְּבָר לַכֹּל רְגִילָה
אֶת הַכֹּל הִיא מְשַׁנָּה, אֲבָל לֹא אֶת גִּילָהּ,
אָמְנָם עָלֶיהָ מֻרְגֶּשֶׁת יַד הָאֳמַן
שֶׁבְּטוּב טַעַם הִסְתִּיר, אֶת שֶׁטֶף הַזְּמַן,
עֲבוּרָהּ עוֹבֵד הַיּוֹם הַחַשְׁמַל
לְסָבָתִי עָבַד רַק הֶעָמָל.
בַּת הַשִּׁבְעִים חַיֶּבֶת לֵהָנוֹת מִן הַנַּחַת
אֲבָל לֹא חַיֶּבֶת לְמַלֵּא... אֶת הַצַּלַּחַת,
זֶה גִּיל בּוֹ אֶת הָרַע שׁוֹכְחִים