נתתי את האבחון למורה

[אגוזים1]

נתתי את האבחון למורה

נתתי את האבחון למורה
והאמת... אני משקשקת... חוששת לעשות צעד לא נכון, לבקש את הבקשה הלא נכונה/מתאימה, מפחדת להזיק במקום להועיל... רוצה להרגיש שלמה עם הרצונות/בקשות/החלטות שלי, אבל אני כל כך חצויה...

 

[ד מ]

גם אני נתתי למורה וליועצת

נתתי את האבחון למורה
והאמת... אני משקשקת... חוששת לעשות צעד לא נכון, לבקש את הבקשה הלא נכונה/מתאימה, מפחדת להזיק במקום להועיל... רוצה להרגיש שלמה עם הרצונות/בקשות/החלטות שלי, אבל אני כל כך חצויה...

גם אני נתתי למורה וליועצת
ואני כל כך לא יודעת מה הדרך הנכונה לבני. באיזה כיתה הבת שלך?

 

[אגוזים1]

בכיתה ב'

גם אני נתתי למורה וליועצת
ואני כל כך לא יודעת מה הדרך הנכונה לבני. באיזה כיתה הבת שלך?

בכיתה ב'
ובנך?

 

[I am ADiDi]

עשית נכון עד עכשיו, אז למה את

נתתי את האבחון למורה
והאמת... אני משקשקת... חוששת לעשות צעד לא נכון, לבקש את הבקשה הלא נכונה/מתאימה, מפחדת להזיק במקום להועיל... רוצה להרגיש שלמה עם הרצונות/בקשות/החלטות שלי, אבל אני כל כך חצויה...

עשית נכון עד עכשיו, אז למה את
מרגישה חצוייה

קודם כל לפני שאת מבקשת משהו בשביל הילדה הכי חשוב זה שתדעי בדיוק מה את רוצה. לפעמים קשה להחלחיט במקום. לפעמים כשאנחנו מקבלים את האבחון אנחנו קצת ב"שוק" (גם אם ידעת בדיוק מה יהיו תוצאות האבחון) וצריך לתת לזה זמן לחלחל אצלך ולשקוע, ולהבין את כל המשמעויות. לא צריך ולא כדאי לקבל החלטות ספונטניות במקום. יש לך את הזמן לחשוב על זה.....בטח עד סוף חופש פסח, אפילו עד תחילת השנה הבאה, אחרי הכל השנה כבר מסתיימת בכל מקרה. אני חושבת שעשית נכון שנתת את האבחון למורה, אולי יהיו לה רעיונות טובים שיעזרו לך להחליט איך כדאי להתקדם עם הילדה?. אולי כדאי לשתף גם את הילדה - לילדים יש הרבה פעמים רעיונות טובים בקשר למה שהם רוצים ויכולים לעשות. מהשימוש במילה "חצוייה"נראה שיש לך כבר כיוונים שונים שחשבת עליהם עד עכשיו, רוצה לשתף? בכל מקרה את זו שמכירה אותה הכי טוב בעולם, תלכי עם מה שאת מרגישה בפנים ובטח תגיעי להחלטה הנכונה. בהצלחה! מיכל

 

[אגוזים1]

אבל זו הבעיה...

עשית נכון עד עכשיו, אז למה את
מרגישה חצוייה

קודם כל לפני שאת מבקשת משהו בשביל הילדה הכי חשוב זה שתדעי בדיוק מה את רוצה. לפעמים קשה להחלחיט במקום. לפעמים כשאנחנו מקבלים את האבחון אנחנו קצת ב"שוק" (גם אם ידעת בדיוק מה יהיו תוצאות האבחון) וצריך לתת לזה זמן לחלחל אצלך ולשקוע, ולהבין את כל המשמעויות. לא צריך ולא כדאי לקבל החלטות ספונטניות במקום. יש לך את הזמן לחשוב על זה.....בטח עד סוף חופש פסח, אפילו עד תחילת השנה הבאה, אחרי הכל השנה כבר מסתיימת בכל מקרה. אני חושבת שעשית נכון שנתת את האבחון למורה, אולי יהיו לה רעיונות טובים שיעזרו לך להחליט איך כדאי להתקדם עם הילדה?. אולי כדאי לשתף גם את הילדה - לילדים יש הרבה פעמים רעיונות טובים בקשר למה שהם רוצים ויכולים לעשות. מהשימוש במילה "חצוייה"נראה שיש לך כבר כיוונים שונים שחשבת עליהם עד עכשיו, רוצה לשתף? בכל מקרה את זו שמכירה אותה הכי טוב בעולם, תלכי עם מה שאת מרגישה בפנים ובטח תגיעי להחלטה הנכונה. בהצלחה! מיכל

אבל זו הבעיה...
אני ממש לא יודעת מה אני "בדיוק" רוצה... עד עכשיו כל הפעולות היו "מסביב" בשביל להכיר את הצרכים/הקשיים/היכולות... אבל, מעכשיו הפעולות הופכות להיות אופרטיביות ויכולות להשפיע מאוד על הילדה... את צודקת שקודם כל צריך להרגע, לתת לזה לשקוע ולהבין את המשמעויות (זה מה שאני מנסה לעשות לפחות) אני באמת שמחה שיש עכשיו את חופשת פסח... אני צריכה את הזמן הזה. בעיקרון כבר התחלתי לשתף את הילדה וברור לי שכל מה שנחליט בסוף יהיה תוך התיחסות מלאה לרצונות שלה. הסיבה שאני מרגישה חצויה היא בגלל שהמצב לא חד משמעי. כלומר, אם היה לה מאוד רע בכיתה היה לי הרבה יותר קל להחליט. אבל זה ממש לא המצב. מבחינה חברתית די טוב לה בכיתה. היא ילדה מאוד חברותית ובסך הכל יש לה הרבה חברות. מצד שני אני מרגישה בתוכי שאין לה באמת חברה ממש ממש טובה. קשה לי להסביר את זה... מבחינה לימודית שוב, המצב לא חד משמעי. היא לא "סובלת". למעשה היא פשוט לא ילדה ש"סובלת". היא ילדה שיכולה למצוא עיניין וכיף כמעט בכל סיטואציה. מצד שני כשאני שואלת אותה אם לא משעמם לה כשהמורה מסבירה שוב משהו שהיא כבר יודעת מזמן אז התשובה שלה "אבל אין מה לעשות..." אני לא רוצה שהסיבה שהיא לא תבקש שינוי תהיה בגלל שהיא חושבת ששינוי כזה לא ייתכן... בנוסף נכנס גם כל הקטע של ליקוי הראיה. מצד אחד גם ככה היא כבר די חריגה משאר הילדים (היא יוצאת מהכיתה פעמיים בשבוע שעה כל פעם להיות עם מורה תומכת ראיה). הילדים מודעים לקשיים שלה ומתייחסים אליה מאוד יפה והיא מצידה מתמודדת בצורה מדהימה עם הקשיים שלה והבטחון העצמי שהיא מפגינה ממש שובה לב (סתם לדוגמא, בתחילת כיתה א' היא נעמדה מיוזמתה מול כל הכיתה וסיפרה על לקוי הראיה שלה וממה הוא נובע זאת למרות שהמורה התומכת הציעה לעשות את זה בשבילה). מצד שני, למעשה, בגלל ליקוי הראיה וההשפעה שלו על הביצועים שלה כל היכולות המופלאות שלה לא ממש באות לידי ביטוי... אז נכון שלא רע לה, ונכון שהיא לא סובלת... אבל חבל לי שבגלל קושי פיזי היא תהיה מקובעת לרמת הכיתה... בקיצור... חצויה כבר אמרתי?

...

 

[נטשה הרציונלית]

ומה בעצם האופציה האחרת ?

אבל זו הבעיה...
אני ממש לא יודעת מה אני "בדיוק" רוצה... עד עכשיו כל הפעולות היו "מסביב" בשביל להכיר את הצרכים/הקשיים/היכולות... אבל, מעכשיו הפעולות הופכות להיות אופרטיביות ויכולות להשפיע מאוד על הילדה... את צודקת שקודם כל צריך להרגע, לתת לזה לשקוע ולהבין את המשמעויות (זה מה שאני מנסה לעשות לפחות) אני באמת שמחה שיש עכשיו את חופשת פסח... אני צריכה את הזמן הזה. בעיקרון כבר התחלתי לשתף את הילדה וברור לי שכל מה שנחליט בסוף יהיה תוך התיחסות מלאה לרצונות שלה. הסיבה שאני מרגישה חצויה היא בגלל שהמצב לא חד משמעי. כלומר, אם היה לה מאוד רע בכיתה היה לי הרבה יותר קל להחליט. אבל זה ממש לא המצב. מבחינה חברתית די טוב לה בכיתה. היא ילדה מאוד חברותית ובסך הכל יש לה הרבה חברות. מצד שני אני מרגישה בתוכי שאין לה באמת חברה ממש ממש טובה. קשה לי להסביר את זה... מבחינה לימודית שוב, המצב לא חד משמעי. היא לא "סובלת". למעשה היא פשוט לא ילדה ש"סובלת". היא ילדה שיכולה למצוא עיניין וכיף כמעט בכל סיטואציה. מצד שני כשאני שואלת אותה אם לא משעמם לה כשהמורה מסבירה שוב משהו שהיא כבר יודעת מזמן אז התשובה שלה "אבל אין מה לעשות..." אני לא רוצה שהסיבה שהיא לא תבקש שינוי תהיה בגלל שהיא חושבת ששינוי כזה לא ייתכן... בנוסף נכנס גם כל הקטע של ליקוי הראיה. מצד אחד גם ככה היא כבר די חריגה משאר הילדים (היא יוצאת מהכיתה פעמיים בשבוע שעה כל פעם להיות עם מורה תומכת ראיה). הילדים מודעים לקשיים שלה ומתייחסים אליה מאוד יפה והיא מצידה מתמודדת בצורה מדהימה עם הקשיים שלה והבטחון העצמי שהיא מפגינה ממש שובה לב (סתם לדוגמא, בתחילת כיתה א' היא נעמדה מיוזמתה מול כל הכיתה וסיפרה על לקוי הראיה שלה וממה הוא נובע זאת למרות שהמורה התומכת הציעה לעשות את זה בשבילה). מצד שני, למעשה, בגלל ליקוי הראיה וההשפעה שלו על הביצועים שלה כל היכולות המופלאות שלה לא ממש באות לידי ביטוי... אז נכון שלא רע לה, ונכון שהיא לא סובלת... אבל חבל לי שבגלל קושי פיזי היא תהיה מקובעת לרמת הכיתה... בקיצור... חצויה כבר אמרתי?

...

ומה בעצם האופציה האחרת ?
להקפיץ אותה כיתה ? לא נראה לי שזה ממש "אופציה". כי אז היא פשוט תהיה "מקובעת" לרמת הכיתה האחרת. בכלל, הגישה האישית שלי - לא לתקן את מה שלא ממש שבור. זה מצויין שהילדה מוצאת את עצמה בבית ספר. אני הייתי מחפשת דרכים להעשיר אותה בנוסף, מחוץ למסגרת בית ספרית.

 

[אגוזים1]

זוהי בדיוק השאלה...

ומה בעצם האופציה האחרת ?
להקפיץ אותה כיתה ? לא נראה לי שזה ממש "אופציה". כי אז היא פשוט תהיה "מקובעת" לרמת הכיתה האחרת. בכלל, הגישה האישית שלי - לא לתקן את מה שלא ממש שבור. זה מצויין שהילדה מוצאת את עצמה בבית ספר. אני הייתי מחפשת דרכים להעשיר אותה בנוסף, מחוץ למסגרת בית ספרית.

זוהי בדיוק השאלה...
מה האופציות הנוספות ומה יתאים לה... גם לי קשה לחשוב על הקפצת כיתה. אבל לא כל כך מהסיבות הללו. כי אם כבר להיות מקובעת עדיף להיות מקובעת על רמה טיפה יותר גבוהה... לא? בכל אופן הבעיה שלי עם הקפצת כיתה היא חברתית בעיקר. אני חושבת שיהיה לה מאוד עצוב לעזוב את החברות מהכיתה. מצד שני אני חושבת שלא תהיה לה בעיה להשתלב חברתית בכיתה גבוהה יותר (מבחינת גיל היא מהגדולים בשיכבה שלה כך שזה "אידיאלי" להקפצה. היא גם מאוד בוגרת ומסוגלת להתמודד עם הדלגה לפי מה שהפסיכולוגית טענה) לגבי העשרה מחוץ לבית הספר. זו גם בעיה. היא חוזרת מבית הספר, אוכלת מתרחצת ומכינה שעורים. אחר כך אין לה לא כוח ולא חשק ללימודים...היא מעדיפה לשחק, להיות עם חברות, לראות טלביזיה וכדומה. ואת יודעת מה, זה בסדר גמור מבחינתי... הבעיה, שבבית הספר, שזה הזמן שיש לה גם כוח וגם חשק, היא בעצם לא לומדת כלום... (אולי חוץ מתורה שאת זה היא באמת מאוד אוהבת) אגב, אני מאוד מאוד מסכימה איתך לגבי "לא לתקן את מה שלא ממש שבור" לכן הקושי שלי הוא בלהחליט האם יש כאן משהו שבור בכלל... תראי, אם לא היו לה יכולות כל כך בולטות בהחלט ייתכן שהיא הייתה מאוד מתקשה בלימודים על רקע ליקוי הראיה שלה. ואם זה היה המצב הרי ברור שהיה צריך לטפל בזה. כאן מגיעה הדילמה שלי... האם בגלל הקשיים שלה היא צריכה להישאר ברמה שהקושי הביצועי שלה מתווה. סתם לדוגמא... קשה לה מאוד לקרוא לאורך זמן. זה דורש ממנה תעצומות נפש אדירות והיא מאוד מתעייפת. אם זה היה תלוי בה אני מניחה שהיא הייתה לגמרי זונחת את הקריאה. אבל היא מאוד מאוד מאוד אוהבת לשמוע סיפורים. היא יכולה לשבת שעות ולהקשיב כשאני מקריאה לה. זו אחת הסיבות שגם קשה לה להשיג וללמוד חומר חדש. הקריאה במחשב/במילון/באינצקלופדיה מאוד מעייפים אותה והיא מתייאשת מזה מאוד מהר. אבל אם רק תספרי לה על זה היא יושבת מרותקת. והכל, אבל פשוט הכל מעניין אותה. גוף האדם, חורים שחורים, מיתולוגיה יוונית, היסטוריה, תנ"ך, מגפות ואלו רק מצבור קטן של נושאים שהיא בולעת בשקיקה כל עוד מישהו מוכן לספר לה על זה... אבל לא דרך קריאה... לי זה ממש כואב שהקריאה כל כך קשה לה. אני כל כך אוהבת לקרוא. זו אחת האהבות הגדולות שלי... עצוב לי שלה זה לעולם לא יבוא בצורה טבעית, בכיף... מה גם שזה מאוד מגביל את יכולת הלמידה העצמית שלה. בקיצור, מה שניסיתי לאמר. העובדה שהיא לא קוראת הרבה לא אומרת שהיא לא מתעניינת במה שיש לספרים להציע... אולי העובדה שהיא לא מתלוננת על בית הספר לא אומרת שהיא לא הייתה מעוניינת לקבל יותר, ללמוד יותר... יצא לי ארוך ומסורבל... אני מקווה שהצלחתי להעביר את המחשבות/הדילמות שלי...

 

[נועה לביא]

"אבל אין מה לעשות..."

אבל זו הבעיה...
אני ממש לא יודעת מה אני "בדיוק" רוצה... עד עכשיו כל הפעולות היו "מסביב" בשביל להכיר את הצרכים/הקשיים/היכולות... אבל, מעכשיו הפעולות הופכות להיות אופרטיביות ויכולות להשפיע מאוד על הילדה... את צודקת שקודם כל צריך להרגע, לתת לזה לשקוע ולהבין את המשמעויות (זה מה שאני מנסה לעשות לפחות) אני באמת שמחה שיש עכשיו את חופשת פסח... אני צריכה את הזמן הזה. בעיקרון כבר התחלתי לשתף את הילדה וברור לי שכל מה שנחליט בסוף יהיה תוך התיחסות מלאה לרצונות שלה. הסיבה שאני מרגישה חצויה היא בגלל שהמצב לא חד משמעי. כלומר, אם היה לה מאוד רע בכיתה היה לי הרבה יותר קל להחליט. אבל זה ממש לא המצב. מבחינה חברתית די טוב לה בכיתה. היא ילדה מאוד חברותית ובסך הכל יש לה הרבה חברות. מצד שני אני מרגישה בתוכי שאין לה באמת חברה ממש ממש טובה. קשה לי להסביר את זה... מבחינה לימודית שוב, המצב לא חד משמעי. היא לא "סובלת". למעשה היא פשוט לא ילדה ש"סובלת". היא ילדה שיכולה למצוא עיניין וכיף כמעט בכל סיטואציה. מצד שני כשאני שואלת אותה אם לא משעמם לה כשהמורה מסבירה שוב משהו שהיא כבר יודעת מזמן אז התשובה שלה "אבל אין מה לעשות..." אני לא רוצה שהסיבה שהיא לא תבקש שינוי תהיה בגלל שהיא חושבת ששינוי כזה לא ייתכן... בנוסף נכנס גם כל הקטע של ליקוי הראיה. מצד אחד גם ככה היא כבר די חריגה משאר הילדים (היא יוצאת מהכיתה פעמיים בשבוע שעה כל פעם להיות עם מורה תומכת ראיה). הילדים מודעים לקשיים שלה ומתייחסים אליה מאוד יפה והיא מצידה מתמודדת בצורה מדהימה עם הקשיים שלה והבטחון העצמי שהיא מפגינה ממש שובה לב (סתם לדוגמא, בתחילת כיתה א' היא נעמדה מיוזמתה מול כל הכיתה וסיפרה על לקוי הראיה שלה וממה הוא נובע זאת למרות שהמורה התומכת הציעה לעשות את זה בשבילה). מצד שני, למעשה, בגלל ליקוי הראיה וההשפעה שלו על הביצועים שלה כל היכולות המופלאות שלה לא ממש באות לידי ביטוי... אז נכון שלא רע לה, ונכון שהיא לא סובלת... אבל חבל לי שבגלל קושי פיזי היא תהיה מקובעת לרמת הכיתה... בקיצור... חצויה כבר אמרתי?

...

"אבל אין מה לעשות..."
הילד שהכי הרבה מתלונן ועושה הכי הרבה רעש הוא לאו דווקא הילד שסובל הכי הרבה, ואם אותו הרעש לא נופל על אוזניים ערלות הוא כנראה יהיה זה שיזכה לעבור את התקופה הזו ללא מטענים שיעיקו על נפשו בהמשך. יהיו אחרים שלא יעשו רעש, בין אם משום שיחששו מכך ובין אם כי זה פשוט לא תואם את אופיים או כי זה שהם חושבים שעליהם לעשות (הייתה לי שנה אחת כזו, והיא הייתה האיומה ביותר בכל שנותיי בבי"ס), וככה שומרים הרבה בבטן. הילדה שלך מתמודדת עם ליקוי לא פשוט, וההתמודדות הזאת גורמת לה לראות דברים מסויימים אחרים מילדים בני גילה כמו להיות מסוגלת לקבל את הבלתי ניתן לשינוי ולהפיק מכך את המיטב - משימה לא הכי פשוטה ללא מעט בוגרים יותר, אך הדבר אינו מפתיע בהתחשב במה שהיא עוברת. אל תביני אותי לא נכון - מדברייך אני בכלל לא מתארת לי אותה כילדה מסכנה ש"כואב הלב" ושצריכה רחמים! ההפך הגמור - בעיני רוחי מצטיירת ילדה חזקה ובטוחה בעצמה אשר כל זה משתלב ולא גורע מחייה כילדה שמחה ומשחקת ונהנית כמו כולם. בכלל, נראה לי שילדים מתמודדים בטבעיות וכך טוב יותר עם ליקויים מולדים, ואמנם איני מבינה דבר וחציו בעניין ובטח לא אגיד דבר לגבי סיכוי לרפא את הליקוי עצמו, אבל אני מאמינה שמבחינת התפקוד העתידי - השמיים הם הגבול אם לא גבוה מהם. אני מכירה היטב מישהו שמכיר היטב אחד שלמד בזמן התיכון מתמטיקה באוניברסיטה הפתוחה אשר היה עיוור בעין אחת וממה שסופר לי הוא דרך קבע לפני התחלת הסמסטר כבר היה מסיים חלק ניכר מחומר הלימוד (ולשם ההשוואה, אותו אחד שסיפר לי זאת הוא עצמו כזה - והוא תיאר וכינה אותו "עילוי"). דברי עם הילדה. לא סתם לשאול אותה מה היא רוצה שיהיה אלא הציעי לה רעיונות שכרגע אינם חלק מהמציאות הבית ספרית שלה (ואולי אף רחוקים מכך) על מנת שכאשר היא עונה לא יהיה זה מתוך האמונה שאין מה לעשות (או לפחות לא הרבה ולא משהו משמעותי). חשוב שלימודים יהיו עבורה כיף, ולא תתקיים המשוואה לימודים=בית ספר=ייאוש, ורק ממנה ניתן יהיה לדעת מה הכי מתאים לה. יודעת מה? לא רק לגבי השהות בבי"ס, אלא גם לגבי הקריאה. בהצלחה בכל אשר תחליטי לעשות, והמשיכי לעדכן אותנו בנעשה

 

[אגוזים1]

את יודעת,

"אבל אין מה לעשות..."
הילד שהכי הרבה מתלונן ועושה הכי הרבה רעש הוא לאו דווקא הילד שסובל הכי הרבה, ואם אותו הרעש לא נופל על אוזניים ערלות הוא כנראה יהיה זה שיזכה לעבור את התקופה הזו ללא מטענים שיעיקו על נפשו בהמשך. יהיו אחרים שלא יעשו רעש, בין אם משום שיחששו מכך ובין אם כי זה פשוט לא תואם את אופיים או כי זה שהם חושבים שעליהם לעשות (הייתה לי שנה אחת כזו, והיא הייתה האיומה ביותר בכל שנותיי בבי"ס), וככה שומרים הרבה בבטן. הילדה שלך מתמודדת עם ליקוי לא פשוט, וההתמודדות הזאת גורמת לה לראות דברים מסויימים אחרים מילדים בני גילה כמו להיות מסוגלת לקבל את הבלתי ניתן לשינוי ולהפיק מכך את המיטב - משימה לא הכי פשוטה ללא מעט בוגרים יותר, אך הדבר אינו מפתיע בהתחשב במה שהיא עוברת. אל תביני אותי לא נכון - מדברייך אני בכלל לא מתארת לי אותה כילדה מסכנה ש"כואב הלב" ושצריכה רחמים! ההפך הגמור - בעיני רוחי מצטיירת ילדה חזקה ובטוחה בעצמה אשר כל זה משתלב ולא גורע מחייה כילדה שמחה ומשחקת ונהנית כמו כולם. בכלל, נראה לי שילדים מתמודדים בטבעיות וכך טוב יותר עם ליקויים מולדים, ואמנם איני מבינה דבר וחציו בעניין ובטח לא אגיד דבר לגבי סיכוי לרפא את הליקוי עצמו, אבל אני מאמינה שמבחינת התפקוד העתידי - השמיים הם הגבול אם לא גבוה מהם. אני מכירה היטב מישהו שמכיר היטב אחד שלמד בזמן התיכון מתמטיקה באוניברסיטה הפתוחה אשר היה עיוור בעין אחת וממה שסופר לי הוא דרך קבע לפני התחלת הסמסטר כבר היה מסיים חלק ניכר מחומר הלימוד (ולשם ההשוואה, אותו אחד שסיפר לי זאת הוא עצמו כזה - והוא תיאר וכינה אותו "עילוי"). דברי עם הילדה. לא סתם לשאול אותה מה היא רוצה שיהיה אלא הציעי לה רעיונות שכרגע אינם חלק מהמציאות הבית ספרית שלה (ואולי אף רחוקים מכך) על מנת שכאשר היא עונה לא יהיה זה מתוך האמונה שאין מה לעשות (או לפחות לא הרבה ולא משהו משמעותי). חשוב שלימודים יהיו עבורה כיף, ולא תתקיים המשוואה לימודים=בית ספר=ייאוש, ורק ממנה ניתן יהיה לדעת מה הכי מתאים לה. יודעת מה? לא רק לגבי השהות בבי"ס, אלא גם לגבי הקריאה. בהצלחה בכל אשר תחליטי לעשות, והמשיכי לעדכן אותנו בנעשה

את יודעת,
התיאור שלך קלע "בול"!!! היא באמת ילדה חזקה, שמחה ובטוחה בעצמה. ולמרות שליקוי הראיה שלה לא "אמור" להתרפא הילדה הזאת הצליחה ללמד גם את הרופאים שהשמים הם הגבול! ואני מדברת איתך על ילדה שכשהייתה תינוקת קיבלה גימלת נכות על עיוורון! גם אני מאוד מאמינה שילד שנולד לתוך ליקוי מסויים מתמודד עם זה בצורה מאוד מאוד טבעית. אני גם מאוד מאמינה, בעיקר כאשר הליקוי הוא מאוד ספציפי ולא רב מערכתי, שעם הזמן הילד מלמד את עצמו לפצות על הליקוי בעזרת היכולות האחרות שלו. אני בהחלט חושבת שכמה שזה נשמע מוזר, הקושי שהיא נולדה לתוכו נתן לה המון. לגבי המשפט "אין מה לעשות"... אחרי שהיא אמרה לי את המשפט ההוא באמת מיד אמרתי לה שבטח שיש מה לעשות ושאפשר לחשוב ביחד מה אפשר לעשות. העלתי גם רעיונות כגון לעבוד על נושאים אחרים מאתגרים יותר או ללמוד חלק מהמקצועות עם כיתה ג'. בשלב הזה היא העלתה את הרעיון של הקפצת כיתה. אמרתי שגם זה רעיון ושאלתי אותה אם היא הייתה מעוניינת בזה. בהתחלה היה נראה שהיא מתלהבת אבל אז היא התחילה לשאול מה יקרה עם החברות שלה ואם הן ישארו חברות שלה... ממש לא ידעתי מה לענות... אמרתי שאני לא יודעת... ואז היא נהייתה עצובה ואמרה שהיא לא רוצה לאבד את החברות שלה. הבטחתי לה שבכל מקרה בשום פנים ואופן לא נעשה משהו שהיא לא רוצה בו ושכל רעיון שיועלה על ידי או על ידי המורה יהיה בשיתוף, בהסכמה וברצון שלה... בשלב הזה היא אמרה "את יודעת אני אשאל אותן" זה היה רעיון כל כך ישיר ויפה... אבל אותי הוא קצת הבהיל... אמרתי לה שקודם כל נדבר עם המורה, נראה מה האפשרויות ואז נחליט מה לעשות ואיך לפעול. ממש לא רציתי שהיא תתחיל להעלות, כבר עכשיו, בפני החברות שלה את האפשרות שהיא תוקפץ כיתה...