ואתחיל בהתלבטויות שלי... ../images/Emo9.gif
אני אמא לילדה בת שנתיים ותשעה חודשים. אלה היתה אתי בבית עד גיל שנתיים ורבע, בידיעה ברורה שזו הדרך הנכונה ביותר. היא קיבלה ממני את תשומת הלב המתאימה, זרמנו יחד בקצב שלה לדברים שהיא רצתה לעשות. כשהיתה בת שנה וחצי, ניסיתי לגבש קבוצה של חינוך ביתי כי ראיתי את הצורך המתעורר שלה בחברת ילדים. לצערי, לא הצלחתי לגבש קבוצה כזאת, ובקיץ אלה ביקשה ללכת לגן "לשחק עם עוד ילדים". מצאתי גן שדיבר אלי בגישה הזורמת שלו ובכבוד שמונהג כלפי הילדים. ראיתי שם ילדים מאושרים, והחלטתי שזה "הרע במיעוטו". היא שם בערך ארבע וחצי שעות ביום ורוב הזמן שמחה, אם כי אומרת מדי פעם שיותר כייף להיות עם אמא בבית...
כשתגיע לגיל של חינוך חובה, נחזור לחינוך ביתי או הגן (ואח"כ בי"ס) הדמוקרטי שיש קרוב אלינו. אני עדיין לא יודעת לגביו כי לא הייתי שם. למה, בעצם??. כי אני מאמינה לחלוטין שבי"ס הוא מקום אלים ולא לימודי. כל רעיון שיפוט הילדים באמצעות מבחנים ומטלות שבעצם לא משקפים כלום, ממש צורם לי. אני, כתלמידה, הייתי פעמים רבות מטרה נוחה למורים. הייתי שקטה ומאוד איטית. מייד תוייגתי כ"יש פוטנציאל אבל היא לא ממצה אותו" וזה ליווה אותי כמעט כל שנותיי בבי"ס. אין לי ספק שלא היה קשר בין היכולת האמיתית שלי לבין מה שהייתי כתלמידה. אני מאמינה בלמידה טבעית של הילד, כשאנחנו שם כדי לספק לו תשובות לשאלות ועזרים להתקדמות שלו בעצמו. עם אלה שלי אני רואה את התהליך לנגד עיני. איך היא מתעניינת וחוקרת וזורמת עם דברים שמעניין אותה לעשות ולדעת. ברוב המקרים היא לא צריכה אותי. לפעמים היא שואלת שאלות ונענית. כמו כן, בי"ס מרתיע אותי כסביבה אלימה ולא חברותית. כל נושא ה"מעמדות" ("מלכת הכיתה"), סוגי אלימות מילולית ופיזית שמי שעובד במערכת החינוך וודאי ראה מקרוב, ומי שלא- יכול פשוט להסתפק בלראות כמעט כל יום בעיתון כתבה על האלימות המתגברת בבתי"ס. האם זה מה שאנחנו מאחלים לילדנו?. מנסיון אישי שלי, ואני בהחלט מאמינה שדברים לא השתנו, ילדים מופנמים ושקטים יותר פשוט נבלעים במערכת הגדולה הזאת. ומי שחזק שורד. זאת מלחמת קיום שאני לא מעוניינת לחשוף את בתי אליה. בקרוב מאוד, תופיע בקישורי הפורום רשימת ספרים מומלצים (בעברית) על החינוך הביתי. כמה נפלא יהיה אם כולנו, הציניקנים, המתלבטים, והמחנכים בבית בפועל, נפתח עיננו לראות שיש גם דרך אחרת...
